על הנייר, הצהרת שר החינוך יואב קיש מהדהדת כמו מוזיקה לאוזניו של כל הורה מודאג. התוכנית החדשה להפיכת החינוך הפיננסי למקצוע חובה בבתי הספר בכיתות ט-י היא צעד שקשה להתווכח איתו. כיום צעירים כבר מתחילים לעסוק בפנסיה, משכנתאות והשקעות לפעמים עוד לפני שהם יודעים לקרוא תלוש שכר, וגם אם לא, ראוי שידעו כבר מגיל צעיר להתנהל בעולם הפיננסי מתוך בקיאות, מקצועיות והבנה מעמיקה. בורות פיננסית היא מחלה שסבלו ממנה שנים ואכן, צריך לתקן זאת. על כך, מגיע לשר קרדיט; הוא זיהה נושא חשוב והחליט להכניס אותו לליבת המערכת.
וכן, מותר למדינה לחייב לימודי ליבה בבתי ספר שממומנים על ידי הציבור, וחינוך פיננסי הוא ראוי וחשוב בדיוק כמו או לפחות מתקרב ללהיות חשוב כמו מתמטיקה, אנגלית או תנ"ך. אם הממשלה הנבחרת החליטה שזהו מקצוע ליבה, זכותה ל
אלא שדווקא כאן, לצד השבחים, ראוי לשאול כמה שאלות על הדרך שבה מדינת ישראל מנהלת את החינוך של ילדינו.
השאלה הראשונה היא שאלת החובה והשוויון. השר הצהיר כי "בית הספר צריך להכין את תלמידיו לחיים עצמם". אלא שאין להתעלם מהמציאות הפוליטית והציבורית וכדאי לתהות - מדוע ה"חיים עצמם" האלו נעצרים בשערי החינוך הממלכתי, הערבי והממלכתי דתי? אם ראוי שכל ילד בישראל ילמד חינוך פיננסי, הרי שזה כולל גם את ילדי המגזר החרדי, שכידוע, אינם מלמדים ליבה כלל ובכל זאת מתוקצבים מכספי ציבור. למה חלק מהאוכלוסייה מחויב ואחר לא?
הכי מעניין
הבעיה השנייה נוגעת לאובססיית הכפייה. חינוך פיננסי הוא קריטי אבל ככלל, עדיף לרדד את הכפייה למינימום ולעבור לשיטה של תמריצים – שעות הוראה ותקציבים שיעודדו בתי ספר ורשויות מקומיות לאמץ את התכנים הללו מרצונם. כי מי אמר שמה ששר החינוך חושב שנכון ומתאים, אכן ראוי עבור כולם? אולי יש בתי ספר שאינם מעוניינים בכך? אולי יש קהילות שמעדיפות למידה של הנושא בגיל צעיר יותר? או יש בית ספר שבכלל מעוניין לייתר בחינת בגרות בנושא הזה? השאלה אפילו לא נשאלת, אלא מתקבלת באבחה אחת עבור כולם. המשרד מכתיב שהמקצוע יבוא על חשבון שעת גאוגרפיה בכיתה ט' או השכלה כללית בכיתה י'. למה שהמנהל לא יחליט? למה שההורים, הבעלויות או הרשות המקומית לא יקבעו מה נכון לילדיהם?
עוד כתבות בנושא
וכאן אנחנו מגיעים לכשל הביצועי. המצגות המרשימות מדברות על "בניית תקציב", "הבנת אינפלציה" ו"חשיבה ביקורתית". למרבה הצער, אין שום סיבה לתת אמון ביכולת של המשרד לייצר תוכנית לימודים איכותית כזו בעצמו. המגזר הפרטי יודע לעשות זאת הרבה יותר טוב; יש כבר ארגונים, פלטפורמות ותוכן מעולה שרץ בארץ ובעולם. במקום לנסות להמציא את הגלגל, השר צריך לאפשר לבתי הספר חופש לבחור את הטוב ביותר מהשוק החופשי והפתוח.
ומעל לכל, אי אפשר להשתחרר מהתחושה שמדובר במהלך "קלאסי" של סוף קדנציה. לשר החינוך הייתה קדנציה שלמה לטפל בבעיות הליבה המדממות של המערכת: בריכוזיות החונקת, במקום של המנהלים והרשויות, ביכולת של הורים לבחור ולהקים בתי ספר, ובכוחניות חסרת השקיפות של ארגוני המורים והסכמי השכר המעוותים. אלו הבעיות שדורשות שינויי עומק באמת.
במקום להתעמת עם מוקדי הכוח הללו, השר מתחיל את שנתו האחרונה עם הצהרה נחמדה על חינוך פיננסי, נושא שקל להסכים עליו כדי לטפוח לעצמך על השכם. זה יפה, אבל זה חבל. הגיע הזמן שמשרד החינוך יבין שגם בחינוך, כמו בכלכלה, הצלחה מגיעה מחופש ותחרות, ולא מעוד הנחתה של תוכנית "מגניבה" שמשאירה את הבעיות האמיתיות לשר הבא.
טל לוריא הוא מייסד ארגון מורים מובילים שינוי ומחבר הספר עד הילדים