"אותם סיפורים ואותן בעיות": אפי בנאי בטוח שהאיראנים לא שונים מאיתנו

אפי בנאי לא תכנן להיות "מומחה לרשתות חברתיות באיראן", הוא רק רצה לשמוע עוד מוזיקה פרסית.

בילדותו, עוד לפני עידן האינטרנט, הוא נאלץ להסתפק בחנות הקלטות הקטנטנה של ביביאן ברחוב בן־יהודה בתל־אביב. שם הם היו שומעים ביחד שירים, ובנאי היה שותה בצמא את סיפוריו של בעל החנות שעלה מאיראן. בשנים האחרונות אינסטגרם וטיקטוק פתחו לו חלון ענק, שהוא רק היה יכול לחלום עליו.

בנאי, 54, מרצה ובמאי סרטים, מארח אותי בדירתו כששתי כלבות מתוקות משתוללות סביבנו, ומדבר בתשוקה על עומקה ויופייה של איראן ועל התרבות שלה. תוך חמש דקות אנחנו כבר לא בתל־אביב אלא משייטים ברחובותיה של טהרן ובצלילים של דריוש אקבלי.

הוא גדל במוסדות הציבור הדתי, ותמיד היה יוצא דופן בחיבור העמוק שלו לתרבות הפרסית, אבל זה אף פעם לא הפריע לו. בבגרותו הוא החל לתת הרצאות לארגונים ולקהילות שרוצים להכיר את איראן לעומק, וכדי להכניס אותם ממש לרחובותיה של המדינה שסגורה בפני הישראלים הוא נעזר ברשתות החברתיות - עם כל סרטוני הריקודים, המתכונים והמערכונים שלהם. עד שלפתע, אל מול עיניו, הכול התחיל להשתנות בחודשים האחרונים. משפיענים איראנים שעד לפני רגע העלו סרטונים מצחיקים עם הסבתא שלהם ושידרו הצלחה, התחילו פתאום לספר על המצוקה הכלכלית באיראן ועל הקושי שלהם לקנות בשר ולהשיג אוכל.

"ואז אמרתי, וואלה, הולך לקרות פה משהו", משחזר בנאי את תחושותיו עוד לפני פרוץ המחאות. "לפני שנתיים התחיל שם משבר החשמל. כי כל השנים המשטר לא בנה מספיק תחנות כוח, והם כבר לא יכולים לספק חשמל ל־90 מיליון אזרחים. ואז התחילו הפסקות המים, וגל של שריפות בלי כוחות כיבוי ראויים, אבל ברגע שהבזארים התחילו להיות ריקים כי לאנשים לא היה מה לאכול, שם נגמר הסיפור".

באותה עוצמה רגשית שבנאי מדבר על התרבות והיופי של איראן, כך הוא מדבר גם על הקושי של האזרחים שם. וניכר שהוא כואב בעוצמה יתרה את מאורעות החודש האחרון ודיכוי המחאות - שם מתו לפי הדיווחים כ־43 אלף אזרחים. "לדעתי מתו שם לפחות 100 אלף איש", הוא טוען בכאב, "רואים בסרטונים הפגנות ושריקות של כדורים חיים בלי הפסקה. וגם יש סרטונים של משאיות מלאות בגופות עד למעלה. אני כל יום גולל ברשתות ארבע־חמש שעות, וזה נורא, זה כבר בא לי בחלום, הבן שלי שואל אותי 'אבא, למה אתה בוכה?' אתה מבין - אני הייתי צוחק פעם מהטיקטוק. ומה אני אגיד לו? לקחתי אותו איתי להפגנת מחאה במוצאי שבת כדי שיבין".

סליחה שאני עוצר אותך, וחוזר רגע אחורה - אני עדיין בהלם מזה שיש בכלל טיקטוק באיראן.

בנאי מחייך חיוך גדול. בהרצאות שהוא מעביר, הוא מקרין את סרטוני הטיקטוק והקהל תמיד מופתע מזה. גם מהלבוש המערבי, מהשפה, מהפתיחות, מההומור, והמשתתפים בהרצאה אומרים לו: "די, זה לא באיראן, אתה עובד עלינו". נדמה שזה חלק מההנאה של בנאי - לראות את ההפתעה על פניו של הקהל.

"האסלאם השתלט על איראן לפני 1,400 שנה", הוא מתאר, "הם כפו על האיראנים לזנוח את הדת הזורואסטרית שלהם ולשנות את המנהגים ואת הכתב ואת השפה. האיראנים לא ויתרו - הם כן החליפו את האותיות, אבל השפה נשארה פרסית, המיתולוגיה היא פרסית, והדבר הכי מעניין זה שגם החגים באיראן - חצי מהם הם בכלל לא מוסלמיים אלא זורואסטריים. והם עושים המון דברים 'אסורים' כמו לשתות אלכוהול או לעשות קעקועים.

"משטר האייתוללות השניא עליהם את האסלאם לגמרי - במחאות הם אפילו שורפים מסגדים. ולמרות כל החוקים וכל הצנזורות וכל השבתות האינטרנט - האיראנים מאוד אוהבים גאדג'טים, והם מוצאים דרכים לעקוף את כל החסימות עם צלחות לוויין, עם אפליקציה של vpn בטלפון ועם כרטיסי סים של מדינות שכנות. אז יש להם אנגלית מעולה, הם מכירים את כל הסרטים המערביים, הם מתים על מותגים, וכמו כולנו הם גם ברשתות החברתיות".

"כל הפלייליסט שלי הוא פרסי, וכל האינטרנט שלי הוא פרסי. יש באינסטגרם קטע כזה שעושים משאל רחוב לזיהוי שירים, ואני מצליח לזהות עוד לפני שהאיראנים אפילו מספיקים"

אז איך נראה הפיד שלהם?

"זה בול אנחנו. אותו דבר, אותו טמפרמנט, אתה לפעמים רואה את הסרטונים ואתה אומר, א־לוהים, זה אותו דבר כמו אצלנו. אותם קונפליקטים, אותם סיפורים ואותן בעיות. לפני המלחמה, היו שם אנשים שניתחו שירים, היו נגנים שעשו גרסאות לשירים ישנים בפרסית. אנשים עשו מערכונים ופרודיות על תוכניות טלוויזיה ועל המשטר.

"במלחמת 12 הימים, ראיתי את הכול בלייב, כי הם מיד יצאו וצילמו הכול. יש סרטון מצחיק שאנשים מצלמים את השיגורים של הטילים האיראניים, הם קוראים להם 'דודי שמש מעופפים' כי חצי מהם נופלים בדרך, ועל כל טיל הם אומרים בסרטון: 'הווופה, הלך הכסף, הווופה, הלך הכסף'".

מצחיק. מה עוד?

"במכת הפתיחה, ישראל הרגה להם איזה עשרים איש מההנהגה שכל הציבור שונא. ורק שבוע לפני כן ישבו כל אלה שמתו ואמרו ש'ישראל לא תעז לתקוף, ואם הם יתקפו, אנחנו נפרק להם את הצורה!' אז הם עושים סרטון פרודי כזה שהם מראים את האיום הזה, ואז עושים קאט ישר לארון של כל אחד מהם".

והמשטר לא עושה להם כלום?

"לך תרדוף אחרי כל אלה. יש מלא, זה לא אחד, יש להם טיקטוקרים, יש להם אינסטגרמרים שהם כוכבי רשת. אתה לא יכול לגעת בהם. תכניס אחד לכלא, יבואו אחרים, אתה לא יכול לשלוט על זה. לדוגמה יש להם בדיחה שעל כל אחד מהבכירים במשטר שמת מההתקפה שלנו או של ארצות־הברית, קוראים לו קוטלט (קציצה), כי הוא הפך לקציצה. אז כשמפקד כוח קודס קאסם סולימאני חוסל, איזה שף אחד העלה סרטון שהוא עושה קציצות. והם הבינו את הבדיחה והכניסו אותו לכלא, אז כולם התחילו לעשות את זה - 'מה את עושה לארוחת ערב? קוטלט'. וזה הפך לטרנד מטורף.

"תראה, גם כל המשטר הזה הוא מהתקופה שלפני המהפכה, הם עדיין לא הבינו שהצעירים עברו מטמורפוזה. הם מדברים בשפה כזאת והם מדברים בשפה אחרת. בראש של חמינאי המחשבה היא מהפכה, הבכירים חושבים מהפכה, הם לא מבינים שמה שהיה לפני 30 שנה כשלא היה אינטרנט, הוא היום כבר אחר".

האהבה של בנאי לתרבות הפרסית לא הגיעה כמובן משום מקום. הוריו התחתנו בטהרן ועלו ארצה ב־1968. "עד גיל חמש לא ידעתי בכלל עברית. כשההורים שלי עלו לישראל, הם לא עלו לבד, אלא עלו עם כל הקהילה שלהם יחד ישר לדירות של עמידר בשכונת כפר שלם. תדמיין - השכנה שלך מאיראן הופכת לשכנה שלך בתל־אביב. וכולם דיברו סביבי פרסית. היה לנו פטיפון קטן כזה שנפתח והמכסה היה הרמקול, והייתי הולך לישון עם מוזיקה פרסית. אלה היו שירי הערש שלי".

כשהיה בן שש עזב אביו את הבית, ובנאי ואחיו נשארו עם אימם עזאת. "אני הייתי מאוד קשור לאימא שלי. כולם שואלים איך לא נהייתי עבריין או סוחר סמים בשכונה הזו, אבל אימא שלי דאגה שיהיה לי עמוד שדרה חזק, כי היא לא נתנה לי מכות אלא שתלה לי במוח מה זה להיות בן אדם, מה זה לא לפגוע באף אחד. היא התפרנסה מניקיון בתים של אנשים בצפון תל־אביב, ולפעמים הייתה לוקחת אותי איתה לשם ובמקום להגיד 'האשכנזים דפקו אותנו', כמו שכולם אמרו בשכונה, היא הייתה אומרת לי: תהיה כמוהם! תלמד כמוהם, יהיה לך בית כזה. היא הייתה לומדת את נימוסי השולחן שם, חוזרת הביתה, ומכה לי על היד אם הייתי אוכל לא נכון עם הסכין והמזלג.

"היא לא זכתה ללמוד בילדותה כי באיראן היה נהוג שהבכור לא לומד אלא נשאר עם ההורים ומגדל את האחים, אז שני ההורים שלי הגיעו לפה אנאלפבתים. מגיל שבע אני הייתי המתורגמן של אימא שלי - הלכתי איתה לרופא, לביטוח לאומי, להסביר להם מה היא רוצה, ולהסביר לה מה צריך, כי היא לא הבינה".

הקשר העמוק והקרוב הזה בחייו של בנאי נגדע באופן טרגי כשהיה רק בן 16. אימו נעמדה במעבר חציה בשכונה, וכשרכב שהתקרב עצר לה החלה לחצות, אלא שמישהו אחר עקף את הרכב העוצר ודרס אותה. "היא נהרגה במקום, אבל לא סיפרו לי באותה שנייה אלא משכו אותי עד הערב", משחזר בנאי באיפוק. "ואז כשנסענו לישון אצל דוד שלי, כבר באוטו אמרתי להם 'אני אחרי השבעה חוזר לגור בבית, אני לא הולך למשפחת אומנה!'. והדוד שלי אומר לי - 'מה איתך? אתה בן 16, איך תסתדר לבד?' אבל אני הייתי מאוד עצמאי. הלכתי עם אימא שלי לכל מקום וידעתי לעשות הכול. לא רציתי שינתקו אותי מהחיים שלי, מהשכונה שלי. הציעו לי ללכת למשפחת אומנה, לישיבה של ש"ס, ואמרתי 'לא, אני לא נפרד מאחי, ואני לא עוזב את הבית, זהו. נקודה. ביי'".

ואיפה הרשויות?

"העובדת הסוציאלית הביאה אותי לבית משפט, והשופט אמר לכולם לצאת החוצה והתחיל לדבר איתי. הוא שאל אותי איך תסתדר, מה תעשה, ומה זה ואיך ככה. בסוף הוא נכנע לנו ואמר - אין בעיה, הוא בסדר, שיגורו לבד. וככה גדלנו בבית אני ואחי שגידלתי לבדי. כשהעובדת הסוציאלית הייתה באה אלינו, היא הייתה שואלת 'במה אני יכולה לעזור?' ואני עניתי שאין מה לעזור. אז היא אמרה, 'אני יכולה להביא לכם ארוחה חמה'. אמרתי לה, 'זה בסדר, אני יודע לבשל, תעזבי'. אבל זו הייתה באמת התמודדות, והעניין הכלכלי היה הכי קשה. אחרי בית ספר היינו אוכלים אצל השכנה. אבל בחופש הגדול היינו יוצאים לעבוד, צבענו בתים. שנינו הצלחנו בחיים בסך הכול, התגייסנו, והיום אח שלי מנהל פרויקטים בחברות של תשתיות".

"בסרטון טיקטוק מצחיק יש הפצצה של חיל האוויר שלנו, ואיראני שתופס מחסה רואה את החבר שלו יוצא החוצה ומניף שלט לכיוון המטוסים. אז הוא שואל אותו 'מה אתה עושה?' והחבר עונה שרשם את הטלפון שלו בשביל הטייסות הישראליות"

גם הוא מחובר לשורשים הפרסיים?

"ממש לא", בנאי צוחק, "הוא הפוך לגמרי ממני. אבל אני באמת הארדקור. כל הפלייליסט שלי הוא פרסי, וכל האינטרנט שלי הוא פרסי. יש באינסטגרם קטע כזה שעושים משאל רחוב לזיהוי שירים, ואני מצליח לזהות עוד לפני שהאיראנים אפילו מספיקים. יכול להיות שזה קיצוני מדי, אבל הקשר שלי לדברים האלה הוא גם דרך אימא שלי. כאילו אני רוצה לזכור את אמא שלי דרך זה. אז כל דבר מזכיר לי אותה.

"עכשיו, למשל, אני רואה ברשתות את הנשים שצורחות ליד הגופות של המפגינים, ואימהות אחרי שהן קברו את הילד. וזה ממש אימא שלי - זו אותה שפה, אותו ניגון, אותו בכי, אותו סגנון, אותם ביטויים. ואני בוכה כמו ילד קטן.

"אני גם מרגיש שיש לי שייכות לאנשים האלה, אני מרגיש אליהם מאוד מאוד קרוב, כמו שאני מרגיש קרוב לפה. יש לי כמובן את הזהות הישראלית, ואני מכיר את השירים הישראליים ואת הכבש השישה־עשר לדוגמה. אבל כשאני טס להופעות של זמרים איראניים בחו"ל - אני כל ההופעה בוכה. בוכה, ים של דמעות".

בנאי מחכה ליום שאפשר יהיה לבקר באיראן, ועד שזה יתאפשר הוא מקפיד ללכת תמיד למסעדה הפרסית בכל מקום שהוא טס אליו. שם גולים איראנים ניגשים ומתחילים לדבר איתו בגלל הקעקועים הגדולים שיש לו על היד ועל הרגל: קעקוע של אריה ושמש - סמלה הלאומי הישן של איראן, וקעקוע של פרוהר - סמל הזורואסטריות. הראשון מראה שהוא לא בעד האייתולות, והשני, שהוא מכיר את התרבות שלהם.

"כל מי שניגש שואל אותי 'באיזה עיר באיראן נולדת?' ואני עונה: תל־אביב. אני רואה במבט שלהם שהם לא מבינים, אז אני מיד מסביר שאימא שלי נולדה באספהאן ומשם עלתה לישראל. והם בשוק שישראלי מכיר את התרבות שלהם ככה לפרטי פרטים. זה משגע אותם, וגם מאוד מחמיא להם".

הם ממשיכים לדבר איתך אחרי שהם מגלים שאתה ישראלי?

"הגולים האיראנים אוהבים אותנו! הם תמיד אהבו אותנו, גם האיראנים, שחלקם היו אנטישמים - פשוט כי חינכו אותם מגיל צעיר לשנוא אותנו. דווקא בגלל הרשתות החברתיות, שם פתאום הם ראו אותנו והבינו שאנחנו לא עם קרניים, ושאנחנו מדינה מתפתחת. הם באמת כבר לא מבינים למה בכלל צריך להילחם בישראל ולתת כל כך הרבה כסף לפלסטינים ולפרוקסיז.

"הם גם גילו במלחמה הזו שרק ישראל תציל אותם. וכשישראל הפציצה, ונזהרה שלא לפגוע באזרחים, הם ראו את זה והעריכו את זה מאוד. יש סרטון טיקטוק מצחיק שהם עשו - שיש הפצצה של חיל האוויר הישראלי, ואיראני שתופס מחסה רואה את החבר שלו יוצא החוצה ומניף שלט לכיוון המטוסים. אז הוא שואל אותו 'מה אתה עושה?' והחבר עונה שרשם את הטלפון שלו בשביל הטייסות הישראליות, אז גם הוא ממהר לצאת ולרשום את הטלפון שלו.

"הם ממש מחכים לנו - בהפגנות הם צועקים 'ישראל בואי תציל אותנו!' ובהפגנות בחו"ל בכלל הולכים שם עם דגלי ישראל. יש לי חברה שהייתה עכשיו במינכן בהפגנת התמיכה הגדולה עם רבע מיליון בני אדם. היא הסתובבה שם עם דגל ישראל על הגב, והיא אומרת שלא הפסיקו לנשק אותה. כל שנייה מישהו בא אליה ואמר: אתם החברים שלנו! כי הם נשארו לבד האיראנים. אף אחד מהעולם לא עוזר להם, ולא תומך בהם, חוץ מאיתנו ומארצות הברית. גרטה נעלמה, רוג'ר ווטרס נעלם. למה? כי אם זה לא פלסטין זה לא מעניין. הפלסטינים יותר מעניינים".

הם לא אוהבים פלסטינים?

"הם לא אוהבים ערבים. כשאתה אומר לאיראני שהוא ערבי, הוא נעלב עד עמקי נשמתו. הם אומרים לערבים: 'בזמן שאבותיכם גרו על העצים ואכלו לטאות, לנו כבר היה את המפרץ הפרסי'. אתם בכלל לא מתקרבים אלינו - תרבות של 1,400 שנה מול תרבות של 3,500. האיראנים גאים מאוד בתרבות שלהם.

"גם המון דברים שהערבים טוענים שהם המציאו - זה בכלל חכמים ממוצא איראני, כמו אבן סינא (אבי הרפואה המודרנית), מוחמד אבן מוסא אל־ח'ואריזמי (אבי האלגברה) ועוד ועוד. איך זה קרה? כי הרשו להם לפרסם את המאמרים או את הספרים שלהם רק בערבית. אז כולם חושבים שזה ערבים. אבל אם תבדוק - הם ממוצא פרסי".

בחודשים האחרונים, כשההתעניינות הציבורית באיראן גוברת, בנאי הפך גם לאורח קבוע באולפני הטלוויזיה כפרשן. הוא משתדל להביא קול אחר, את הקול מהשטח. לעומת הפרשנים שטוענים שמתקפה על איראן עלולה להיות מסוכנת או שאין מישהו טוב יותר שיחליף את השלטון, הוא בעיקר מבקש שיקשיבו לעם האיראני. "מיליוני איראנים צועקים את השם של מי שהם רוצים לראות בשלטון", הוא כתב בדף הפייסבוק שלו, "הם מוכנים, הם רק מחכים שהמערב יפסיק לרעוד מהצל של עצמו. העם האיראני לא מפחד משינוי". אולי הדברים האלה הם שהכניסו אותו לרשימת הישראלים המסוכנים למשטר האיראני שפורסמה בדצמבר בעיתון "מאשרק ניוז" של משמרות המהפכה.

"חברה שלי הייתה עכשיו במינכן בהפגנת התמיכה הגדולה עם רבע מיליון בני אדם. היא הסתובבה עם דגל ישראל על הגב, והיא אומרת שלא הפסיקו לנשק אותה. כל שנייה מישהו בא אליה ואמר: אתם החברים שלנו"

"אין לי בגרות, אין לי כלום", צוחק בנאי, "ואני נמצא ברשימה אחת עם עם פרופ' מנשרי - אתה יודע, אני מסתכל עליו מלמטה. ואני נמצא עם ד"ר תמר עילם־גינדין‏ - איפה אני ואיפה היא?"

אבל זה גם קצת מפחיד, לא?

"הם כנראה נכנסו לפייסבוק שלי, וראו מה אני כותב, אני גם מתרגם הרבה סרטונים לעברית. והם בכלל לא מבינים את מה שאני עושה, אני כולה מתעניין באיראן, וזה נראה להם מוזר. הם חושבים שאני נציג של המוסד. בהתחלה נבהלתי, האמת. בלילה הראשון נכנסתי ללחץ, אבל אחר כך אמרתי: יאללה, עוד מעט ממילא המשטר הזה נעלם".

זה באמת יקרה להערכתך?

"בטוח. גם אם יהיה הסכם והמשטר ישרוד כרגע, הם ייפלו בסוף. זה כמו בני זוג שרבים - לפעמים יש ריבים שנאמרים בהם דברים שכבר אי אפשר אחריהם לחזור ולהיות ביחד. ברגע שהמשטר הרג כל כך הרבה אנשים. וגם אחרי המוות - אם באים ואומרים לאנשים 'אתה רוצה לשחרר את הגופה של הבן שלך? תשלם לי שבעת אלפים דולר על הכדור שיריתי פה. תחזיר לי את הכסף'. אז זה כבר לא רק להרוג זה גם להתעלל. וגופות של נשים הם בכלל לא משחררים, נשים מתות ולא יודעים איפה הן או מה עוללו להן. אז זו מכה שאי אפשר כבר לרפא אותה".

בוא נדבר על היום שאחרי.

"וואו, ביום שאחרי יהיה מדהים. ביום שאחרי זאת תהיה מדינה מדהימה וזה ישנה את הכול. ברשתות הם מפרסמים המון סרטוני AI שמראים איך זה יהיה - איך המטוס נוחת, וטראמפ וביבי עוזרים ליורש העצר לרדת מהמטוס עם אבטחה והוא בא ואומר - באתי לגאול אתכם! אני צופה בזה וממש מתרגש, זה מטורף".

בנאי ממשיך לתאר את זה וקולו נשנק. הוא כבר חולם על היום שבו איראן וישראל יעשו שלום והוא יוכל להוציא דרכון איראני. "אני צוחק על כל אלו שעשו דרכון אירופי לאחרונה, כי בעוד עשר-עשרים שנה הכול באירופה יהיה חוקי שריעה מוסלמים, והדרכון האיראני יהיה הכי טוב.

"דבר ראשון שאעשה כשאגיע לאיראן זה ללכת לראות את הבית של אימא שלי באספהאן, ואני גם מתכנן לפתוח עסק להדרכות טיולים באיראן". איפה יהיה הכי כדאי לטייל שם? אני מנסה לשאול אותו בקצרה לקראת סיום, ואני כמובן מקבל רשימה ארוכה ומפורטת או כמו שהוא אמר: "אתה צריך חיים שלמים בשביל לראות שם את הכול".

ודווקא כשאנחנו כבר קמים ללכת, הוא מפתיע אותי בתשובתו כשאני שואל האם הוא חולם להיות שגריר ישראל בטהרן. וה"גולה האיראני" הזה, שנושם וחולם בפרסית, ומתגעגע דרכה לאימו, מביט אל עבר החלון הגדול שמשקיף על פני העיר ואומר: "לא, לא הייתי יכול להחליף את תל־אביב".