הפילוסוף האנגלי פרנסיס בייקון כתב פעם שעדיף אתאיזם על פני אמונה אלילית ומשובשת. כדי להדגים את טיעונו ציטט בייקון משפט שכתב פלוטרכוס: "אני מעדיף שיאמרו שמעולם לא היה אדם בשם פלוטרכוס, מאשר שיאמרו שהיה אדם כזה והוא אכל את ילדיו".
אך את זה אפשר לטעון רק לגבי אמונה אלילית המעוותת עד לבלי נשוא, שאי אפשר לזהות בה שום שריד לאמונת האמת. ככל שמדובר במחלוקת אמונית שאינה עד כדי כך רדיקלית, וככל שהאמונה הזו היא גם ערוץ הקשר לעם ישראל, אני מעדיף את המאמין המחובר לאלוהיו ולעמו על פני הכופר המתנכר. לכן אני שמח שיהודים רפורמים באים להתפלל בכותל המערבי: עדיף שיתפללו לה' מאשר שיעשו דברים אחרים. אני עוד יותר שמח כאשר יהודים רפורמים מחו"ל באים להתפלל בכותל: עדיף שיחזקו את זיקתם לארץ ישראל ולירושלים, ולא יתמסרו לתעמולה הפרוגרסיבית שונאת ישראל. אני מבין גם את רצונם להתפלל בכותל המערבי כמנהגם וכדרכם, ויודע שאם לא יוכלו לעשות זאת – רבים מהם לא יבואו בכלל.
בגלל כל זה אין מנוס מקיומה של "עזרת ישראל", שבה יכולים רפורמים, קונסרבטיבים וסתם ליברלים להתפלל ליד הכותל כרצונם, בעירוב של גברים ונשים, גם אם זה נוגד את מסורתנו המקובלת. כשצריך לשים חוסם עורקים כדי לעצור דימום הרסני, לא בודקים האם יש בו שעטנז.
הכי מעניין
מצד שני, "מתווה הכותל" להגדלת עזרת ישראל לא היה מוצלח ולא היה הגון. המתווה ההוא, שאימצה ממשלת ישראל בשנת תשע"ו (2016), הכריז על הקמת עזרה שלישית, השקולה בגודלה ובחשיבותה לשתי הרחבות הקיימות; וגם העניק לזרמים הליברליים מעמד רשמי בניהול הכותל. לרפורמים ולקונסרבטיבים יש בסך הכול כמאה בתי כנסת בישראל, לעומת כ-15,000 בתי כנסת אורתודוקסיים. גם הרפורמים המבקרים מחו"ל אינם רבים כל כך עד שיהיו זקוקים לשליש מהמקום הפנוי בכותל ולשאר השדרוגים הרשמיים שהעניק להם המתווה. אני חושב שצריך להגדיל את עזרת ישראל לפי מידת הביקוש אליה. אם יעלו לארץ מיליון רפורמים להוטים לתפילה, אכן יהיה ראוי להעניק להם שליש מהמקום בכותל. כל עוד זה אינו המצב, המתווה המקורי הקצה להם חלק הגדול בהרבה מחלקם בין הפוקדים את הכותל – ולכן המתווה הזה אינו הגון.
עימות ברחבת הכותל בין 'נשות הכותל' לצעירים חרדים. | צילום: הדס פרוש, פלאש 90
יותר מזה: מתווה הכותל המקורי לא היה פותר את המריבה, אלא רק מעצים אותה. אחרי שהייתה בכותל רחבה רפורמית השקולה לרחבות המקוריות, מיד היינו שומעים תביעה לקיים את השבעות החיילים אל מול הרחבה החדשה. אם נשיא המדינה היה מבקר בכותל, מיד הייתה מוגשת עתירה לבג"ץ בדרישה להורות לו לבקר בעזרת ישראל ולא ברחבות המסורתיות. וכן הלאה וכן הלאה.
כשנה אחרי שהממשלה אישרה את מתווה הכותל היא החליטה להקפיא אותו: "להשהות את יישום החלטת הממשלה מס' 1075... לסוגיית הסדרי התפילה בכותל המערבי". אך במקביל החליטה הממשלה: "לפעול לבנייה ולהכשרה של רחבת התפילה הדרומית במהירות האפשרית". כלומר: אף שהמתווה הרחב הוקפא ("הושהה"), הוחלט להמשיך את בניית הרחבה החדשה. זה לא קרה.
רבים התקיפו השבוע בזעם את בג"ץ, על שהורה לממשלה לקיים את החלטתה מלפני תשע שנים ולקדם את השדרוג המבני בעזרת ישראל. אך בג"ץ בסך הכול דרש מהממשלה לקיים את החלטתה-שלה. ראש הממשלה נתניהו הקפיא באופן חלקי את המתווה המקורי, אך מעולם לא ביטל אותו, כדי לא להרגיז את מנהיגיה הליברלים של יהדות ארצות הברית. מצב הביניים המעורפל הזה – לא לבלוע, לא להקיא – אהוב על נתניהו: הערפל מסייע לו לתמרן בין החרדים מצד אחד לרפורמים מצד שני. אך לערפל הזה יש גם מחיר ציבורי, ואי אפשר לזעום על בג"ץ כשהוא דורש לפוגג אותו.
ממשלת ישראל צריכה לומר בפה מלא: גם ליהודים רפורמים יש מקום בישראל ובירושלים ובכותל המערבי; מצד שני, המתווה שהקצה להם מקום תפילה בכותל אינו מוצלח; נחליף אותו במתווה משופר, שיניח באופן חלקי גם את דעתם. כל עוד הממשלה לא עושה זאת, מצב הביניים המעורפל שאמור לְרצות את כולם יתחיל בשלב מסוים להתסיס את כולם. ראוי הכותל המערבי וראוי עם ישראל שנכבד את שניהם במדיניות ממשלתית שקולה ומפורשת.
עוד כתבות בנושא
