השבוע שודר באולם ג' של בית המשפט העליון פרק נוסף בסדרה המצליחה "נשות הכותל". הסדרה, שהפציעה לפני עשורים, מצליחה להמציא את עצמה בכל פרק מחדש, אך נדמה שהיא מתקרבת לפינאלה.

במשך יותר משלושים שנה עסק בג"ץ באופי התפילה בכותל המערבי, אף שסכסוכים דתיים במקומות קדושים אינם שפיטים לפי הדין הישראלי ולפי פסיקותיו של בג"ץ עצמו. שופטיו מקפידים הקפדה יתרה לא להתערב בסכסוכים דתיים בכנסיית הקבר או במסגדי הר הבית, אך בסכסוכי הכותל נדמה שהם מדקדקים פחות.

שורש הרעה הוא החלטת בג"ץ אומללה משנות התשעים, שבה התערב באופן חריג במנהג המקום וקבע כי לקבוצת נשים שביקשה לקיים מניין נשים עומדת הזכות לעשות כך בראשי חודשים. אז דובר על מניין הלכתי, גם אם לא בהכרח קונפורמיסטי.

כבר אז התריע השופט יצחק אנגלרד בדעת המיעוט כי אל לבית המשפט לחרוג מן הדין ולהתערב בסדרי התפילה בכותל. למרבה הצער, בית המשפט התעלם ושינה את מנהג המקום בתירוץ שאינו מתערב בסדרי התפילה, אלא רק מבטיח לנשים "זכות גישה" לכותל.

אלא שאבן אחת שנזרקה לבור לא יוכלו כל החכמים להוציאה. מאז ועד היום הציפו את בג"ץ עתירות של ארגונים רבים בנושא. בעיקר עתרו בפניו עותרות מן התנועה הרפורמית והקונסרבטיבית, שדרשו שוב ושוב שבית המשפט ייתן להן את מבוקשן.

חלקן ביקשו לחלק את רחבת הכותל כולה, וחלקן היו שאפתניות פחות ורצו לקבל בלעדיות רק על הרחבה הדרומית של הכותל המערבי - שעה ששיעורם של בתי הכנסת שלהן בישראל אינו עולה על רבע אחוז.

הצד השווה לכל העותרות היה שהן קיוו שבית המשפט העליון יחרוג שוב מן הדין, וייתן את מה שעם ישראל מסרב להעניק - זכות לחלל את שריד בית מקדשנו ולנהוג בו שלא על פי ההלכה.

רוב העותרות לא הסתירו את העובדה שהמאבק הוא סמל של שבירת ההגמוניה ההלכתית בישראל. לדידן, אחרי "שחרור הכותל" הכול יהיה אפשרי. אכן, בדיוק כפי שהתריע השופט אנגלרד, ההתערבות הכירורגית בעניין הכותל בשנות התשעים הכניסה את בית המשפט למערבולת פוליטית ודתית שספק אם היה נכנס אליה היום.

וכך, במשך שנים רבות, אחת לשנה או שנתיים אנו מתכנסים בבית המשפט העליון - נציגי העותרים ובאי כוחם, נציגי הפרקליטות, הרבנות הראשית וארגונים שונים, איש־איש והשקפתו - ושוטחים בפני שופטי העליון את משנתנו. אלו בכה ואלו בכה.

מרבית שופטי העליון שדנו בעתירות בראשיתן כבר פרשו לגמלאות, וכך גם חלק מהפרקליטים עצמם. רק המנגינה נותרה כשהייתה: העותרים מבקשים הכרה דתית באמצעות הכותל המערבי, הרבנות הראשית וארגונים אחרים מזכירים לבית המשפט שלא הכול שפיט, והמדינה מתאמצת לנוע בלוליינות בין נטיית ליבם של פרקליטיה, הרוצים לסייע לעותרות, ובין הדין הברור הקובע כי בית המשפט נעדר סמכות להתערב.

בעבר היה נדמה שבית המשפט יוכל לסייע לעותרים בלי ללכלך את ידיו בהתערבות בוטה בסדרי התפילה. זאת, משום שממשלת ישראל אימצה בשעתו את מתווה הכותל, שמשמעו הקצאת רחבת הכותל הדרומית לתנועות הרפורמית והקונסרבטיבית. בית המשפט היה יכול לומר לעצמו ולציבור שהוא רק מפקח על יישום החלטת הממשלה.

אך בינתיים חזרה בה הממשלה ממתווה הכותל, וכעת ניצב בית המשפט העליון בפני השאלה העירומה: האם יהפוך את עצמו לגבאי רחבת הכותל? האם יחזור על טעותו משנות התשעים ויתערב שוב בנושא בלתי שפיט?

בית המשפט הבין השבוע באולם ג' כי הוא נדחק לפינה ללא מוצא. העותרות לא הולכות לשום מקום, וגם המדינה לא צועדת לכיוון של חלוקת הכותל. לנוכח הפיחות שחל במעמדו הציבורי בשנים האחרונות, רק זה היה חסר לבית המשפט שלנו: התערבות שיפוטית בסדרי התפילה בכותל המערבי.

האם יהיה לשופטי בג"ץ האומץ להכיר סוף־סוף במגבלות הכוח השיפוטי? האם הפרק הסופי בסדרה יהיה הפעם מפתיע?

עו"ד ד"ר הראל ארנון מייצג נשים אורתודוקסיות בהליכים הנוגעים לכותל