השר משה שפירא היה המנהיג המיתולוגי של מפלגת הציונות הדתית. פעם סיפר שפירא שכאשר הגיע לארץ ב־1925 גילה פילוג עמוק ב"הפועל המזרחי". בכל התנועה היו אז 400 חברים בסך הכול, ורובם סירבו לשבת זה ליד זה. "נכנסתי לחדר האוכל של התנועה", סיפר שפירא, "וראיתי שאלו יושבים בפינה אחת ואלו בפינה שנייה, ולא קרבו זה לזה, אלא מן המרחק התפלפלו: כניסה להסתדרות מותרת או אסורה?"

על החברה הישראלית השתלטה הנטייה הרעה לראות את חיינו הציבוריים כדרבי: ביביסטים נגד רל"ביסטים, ושכל השאר ילך לעזאזל. משם נולד הקמפיין המרושע נגד זיני והקמפיין האגרסיבי ההפוך נגד נעה מבורך ו"שותפות לשירות". כאשר האווירה המזיקה הזו הגיעה לציונות הדתית היא הזרימה אנרגיה חדשה לפלגנות הוותיקה של הסרוגים גם בתחומים אחרים, ובעיקר למאבק הליברלים הדתיים נגד החרד"לים. הדרבי הביביסטי הגדול מזרים אנרגיה גם לדרבי הסרוג הקטן. חבריי הליברלים אומרים בחרדה: "החרד"לים כובשים את הציונות הדתית". ידידיי החרד"לים שקועים בחלום בלהות משלהם: "הליברלים משתלטים". החששות הללו מוגזמים מאוד, הן משום שאף אחד לא משתלט, והן משום ששני הצדדים אינם השטן.

לשתי הקבוצות הללו יש היום תפקיד חשוב בחברה הישראלית. הדתיים הליברלים הם הקבוצה המיוצגת ביותר בכנסת. כל מפלגה במרכז־שמאל רוצה חובשי כיפה ובוגרות אולפנה, ויש לכך סיבה: הם מחזקים את הרוח הציונית והערכית של המחנה הזה. השמאל הישראלי הרבה יותר ציוני והרבה יותר חיובי עם החילי־טרופרים מאשר בלעדיהם.

קחו דוגמה אחרת. העיתונאי שאול אמסטרדמסקי התפעם בהלווייתו של הירש גודלברג־פולין, מהקהילה הדתית שעטפה את משפחתו ושרה בהלוויה "אבינו מלכנו": "קהילה היא המבנה החברתי החזק ביותר שבני אדם בנו, אחרי המשפחה... הקהילה של משפחת גולדברג־פולין אינה הקהילה שלי... חלק גדול מהזמירות שהקהל שר היו זרות לי... ובכל זאת, חשתי חיבור עמוק אל האנשים האלה". הקהילה הדתית־ליברלית של דרום ירושלים היא מופת קהילתי, המדבר לליבם של ישראלים שאינם מתפעלים מקהילות דתיות אחרות.

מצד שני, מי הם החרד"לים, שכל כך מפחידים את הליברלים? ניקח לדוגמה את הארכי־חרד"לים הרב יגאל לוינשטיין והרב אלי סדן, מייסדי המכינה בעלי. מן הסתם אפשר למתוח עליהם הרבה ביקורת, אך כדאי לזכור שבלי מפעלם היינו מתקשים לשרוד את מלחמת שמיני עצרת. אינני מדבר רק על 29 חללי מכינת עלי, אלא על קרוב ל־15 אחוזים מחללי המלחמה שנפלו מהמכינות כולן. כל המכינות הדתיות והחילוניות קמו בעקבות היוזמה החלוצית של הרב אלי והרב יגאל, ובוגריהן ניצבו בחזית המלחמה בשיעור לא פרופורציונלי לחלקם באוכלוסייה. בדרום ירושלים נהגו ללעוג לאנשי עלי על המיליטריזם המגוחך שלהם, על ההערצה לצבא, שזה מכבר עבר זמנה. עד שהתברר שהחרד"לים הללו הבינו את המציאות הרבה יותר טוב מכולנו.

הליברלים אינם נוראים והחרד"לים אינם מפלצות. על כך צריך להוסיף שהמאבק הפנימי ביניהם מעניין בעיקר אותם. להערכתי, פחות מעשרה אחוזים מהציונות הדתית הם ליברלים ואולי 15 אחוזים חרד"לים, מה שאומר שבדרבי ביניהם מתעניינים בערך רבע מהסרוגים. האחרים מתבוננים בדרבי הלוהט הזה כפי שאני מתבונן בדרבי הקריקט המיתולוגי בין אנגליה לאוסטרליה ("אשס"): אני מבין שקורה משהו על המגרש, אבל לא מצליח להבין מה בדיוק, וכל העניין נראה לי משעמם למדי.

המסה הגדולה של הציונות הדתית נמצאת במיינסטרים הסרוג של גוש דן, ועליה עוברים תהליכים שונים לגמרי. לא הליברלים משתלטים על המיינסטרים הזה וגם לא החרד"לים, והוא חווה בעיקר דלדול דתי חרישי. התספורות והלבוש של הבנים והבנות הם רק סממנים חיצוניים, אבל במקרה הזה הם עדים נאמנים לדעיכה מסוימת בלהט הדתי ובנאמנות להלכה. אין מדובר בקטסטרופה, אלא בתופעה שאפשר להתמודד איתה. הישראלים נוהים היום לנקודת קונצנזוס מסורתית, והתהליך הזה הופך את החילונים לדתיים יותר ולעת עתה את הדתיים לדתיים פחות. זהו תהליך חסר תקדים, שיש בו אתגרים וגם הזדמנויות. מפליא אותי לראות איך מיטב הרבנים הצעירים וההוגים הנסערים שלנו מתעלמים מהאתגר הרוחני הזה ומתמקדים בדרבי הפרטי שלהם: את מי מעניין מה שקורה באמת בישיבות ובאולפנות, שלא לדבר על החברה הישראלית הרחבה; ראית מה כתבו ב"עולם קטן" על "הדור"?