זה קצת לא הוגן מה שאני עושה עכשיו. מבלבל ולא הוגן, לא לכם ולא עבור מי שנוגע בדבר. אבל אני חייבת. אין ברירה. אולי בעצם יש, אבל ההכרח לעשות את זה לא מבוטל בעיניי. ואתם, שוב, קוראים שבויים של הגיגיי הלא מתחשבים.

חן קליין היא בימאית ודוקומנטריסטית. הכרנו כששתינו היינו מורות באולפנה. היא לתקשורת, אני לכל מיני דברים אחרים. היינו עמיתות, חברות לעבודה ששותות קפה משותף בחדר המורים. הרצח של רזיאל התרחש בדיוק בזמן שהתלמידות שלה נדרשו לבחור נושא לפרויקט גמר. וחן, ביצירתיות נחושה, הציעה לכמה מבנות המגמה לצרף מצלמה להלוויה ולראות לאן זה יתגלגל.

וזה התגלגל, באופן מיידי ואינטנסיבי, לכדי מעקב כמעט יומיומי של חן והצוות שלה אחריי מאז שהתהפכו עליי חיי. בהתחלה לא הבנתי מה המשמעות של מצלמה שמופנית אליי, כשאני בעצמי לא מצליחה לגמרי להבין מה קורה לי ומה מתחולל סביבי ובתוכי. אני לא כל כך זוכרת מה היה אז. רק שהתנהלתי במעין טשטוש הכרה מול נוכחותן. לימים התברר שדי שיתפתי פעולה.

יש משהו כמעט לא אנושי בלהיות אלמנה טרייה. הגוף מתפקד על אוטומט. קמים, יושבים, עונים, חותמים, מחבקים, בוכים כשמצליחים וכותבים כשלא. והמצלמה שם. לא שופטת, גם לא מרחמת. רק רואה הכול, תמיד.

צל עם זיכרון

חן והתלמידות שלה לא פלשו באגרסיביות. להפך. הן עמדו בצד, בשקט, במבטים שואלים, מחכות לאישור קטן בהינד ראש, לניד עפעף. אבל הנוכחות שלהן הייתה כמו צל שנדבק אליי. צל עם זיכרון מושלם, שלא שוכח גם כשאני כבר לא מסוגלת לזכור.

היו ימים שהרגשתי שאני עומדת להשתגע לחלוטין, חווה את האובדן כמו רצף ארוך ומתמשך של תחנות. משרד הפנים, ביטוח לאומי. הבנק. בתי הספר של הילדים. כל מקום עם טופס, עם חותמת, עם מישהו שאומר "משתתפים בצערך" ומיד אחר כך שואל על מספר תיק. והמצלמה מתעדת.

היו ימים ששקעתי לתוך הספה. מנסה להפסיק לחפש איפה כואב לי ואיך אני גורמת לזה להפסיק. והמצלמה הייתה שם.

היא תיעדה הכול, לא רק רגעים גדולים של הספדים ונאומים או ראיונות מפוארים. כלומר, גם אותם, אבל מה שהופך הכול למיוחד הוא התיעוד של הרגעים הקטנים. המשפילים. האנושיים מדי.

קליפה של אישיות

המצלמה של חן תיעדה אותי יושבת על הרצפה במסדרון, כי אין לי כוח לעמוד, בוהה בקיר בזמן שמישהי מסבירה לי על זכויות שמגיעות לי כי האיש שלי איננו. מחייכת בנימוס לאדם זר שאומר לי "תהיי חזקה", ורק המצלמה רואה איך אני בכלל לא שם. יש רק קליפה יבשה של אישיות שעסוקה בלנסות לנשום בתוך המערבולת הנוראה הזו.

והיו גם הרגעים בבית. הכי חשופים. הכי שקטים. הכי רועשים. הילדים שואלים שאלות שאין עליהן תשובה, ולי אין כוח. לא לחייך, לא לצחוק.

יש זיכרונות שהמוח מוחק מתוך רחמים. כמנגנון הישרדות. אבל לחן לא היה מנגנון כזה. לעדשה שלה הייתה נאמנות אכזרית לאמת של הרגע. שנים אחר כך היא הראתה לי קטעים.

ראיתי שם אישה שאני לא זוכרת שהייתי. עיניים כבויות. תנועות איטיות של מי שסוחבת שק חול על הלב. קול חלש, כמעט מתנצל, כשהייתי צריכה לבקש עזרה בדברים שפעם עשיתי לבד בלי לחשוב.

וזה כאב. זה שבר לי את הלב ורק רציתי לקום משם ולשרוף את כל החומרים. אבל זה היה חשוב.

כי בין השברים תועדה גם תנועה אחרת. כמעט בלתי נראית בזמן אמת. הפעם הראשונה שצחקתי באמת. הפעם הראשונה שאמרתי "נסתדר", ולא רק כדי להרגיע אחרים. הרגע שבו בירכתי ברכת המזון בלי שמישהו הזכיר לי.

ופה אולי צריך לעצור ולהגיד את האמת הפשוטה. לא קל לי שהסרט הזה יצא לאור. כי הוא לוקח את הרגעים הכי לא ערוכים שלי, הכי לא ייצוגיים, הכי רחוקים מהאישה שהייתי רוצה להיות, ומניח אותם מול עיניים זרות. הוא חושף לא רק כאב, אלא חולשה. לא רק אובדן, אלא התפרקות תפקודית, בלבול, ניתוק, רגעים שאני עצמי לא בטוחה שהייתי רוצה לזכור.

יש משהו כמעט בוגדני בלהסכים שיראו אותי ככה. כאילו אני מוסרת לציבור גרסה שלי שלא נלחמה מספיק, שלא החזיקה חזק, שלא הייתה "חזקה בשביל הילדים" בכל רגע. ואני יודעת עמוק בפנים שזו לא האמת המלאה, אבל הפחד שישפטו את השברים בלי להכיר את המשקל שלהם הוא אמיתי.

ובכל זאת אני בוחרת שכן.

לא כי זה נוח. לא כי זה מחמיא. אלא כי בתוך החשיפה הזו יש עדוּת. ועדות, לפעמים, חשובה מהגנה. המצלמה של חן תיעדה בנייה מחדש, תא אחרי תא, נשימה אחרי נשימה. והתפרקות.

ואולי בגלל זה, למרות חוסר ההוגנות, למרות הפלישה, למרות העובדה שלא בחרתי להיות סיפור, אני מודה לה. כשהזיכרון שלי בחר לשכוח את החושך, העדשה שלה מזכירה לי שגם בתוך הימים הכי בלתי אפשריים, כבר עמוק בתוך החושך הסמיך הזה, התחילה בשקט האישה שאני עוד אהיה.

ועכשיו, כדי שהסרט הזה יצא דרושות לה עזרה ושותפות של כולם. אז אם מה שכתבתי פה מדבר אליכם, אם אתם כמוני חושבים שהסרט הזה חשוב ומיוחד, אז תמצאו את הדרך למצוא את הקישור אליו ולסייע. תודה. 

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il