בדורות האחרונים נתפס חג הט"ו בשבט כיום חגה של החלוציות העברית: יום של נטיעות, אדמה ואכילה מפירות הארץ הטובה. מראות של ילדים עם מעדרים ושתילים הפכו לחלק בלתי נפרד מהנוף הקיבוצי התיישבותי. ברם, מבט מעמיק יותר מגלה שחג הט"ו בשבט חורג הרבה מעבר לגבולות סיפורה של החקלאות המודרנית, ובפועל מסמל פרק ברצף ארוך של הזיקה היהודית העתיקה לארץ ישראל. בדברי חז"ל מופיע ט"ו בשבט כיום בעל משמעות הלכתית מובהקת: ראש השנה לאילנות, הקובע את דיני המעשרות והמצוות התלויות בארץ. מעבר לכך, אין בו אזכור של חגיגה או טקס, ובכל זאת, במהלך הדורות נטען היום הזה במשמעויות רבות ועמוקות נוספות, שצמחו מתוך הכמיהה לארץ ולחיי הרוח של העם היהודי.
עוד כתבות בנושא
עם תחילת ההתיישבות היהודית המחודשת בארץ ישראל, קיבל ט"ו בשבט ביטוי מעשי חדש. כך, בשנת 1884 במהלך תקופת העלייה הראשונה, ניטעו ביישוב החדש יסוד המעלה כ-1,500 עצי פרי במהלך הט"ו בשבט, ו-1000 עצים נוספים שניטעו בימים העוקבים שלאחר מכן. כמה שנים מאוחר יותר, רבה של זיכרון יעקב זאב יעבץ, הנהיג ביחד עם תלמידיו במושבה את מנהג הנטיעות, והפך את ט"ו בשבט ליום חינוכי שמסמל את החיבור האידיאי בין עם ישראל לארץ ישראל. הרב יעבץ קרא לבתי הספר ברחבי הארץ "לעשות יום טוב את היום אשר נועד מימי קדם בישראל לראש השנה לאילנות" כדי לחבב את "נטעי הארץ אשר נטע ה' לאבותינו לשבוע מטובם ולהתענג מיופיים".
ברוח דומה סופר גם על הרב קוק, שכאשר הוזמן להשתתף בנטיעות והוגש לו מעדר, בחר להניחו בצד. "לא נאה למצווה כזו לעשותה עם מעדר", אמר הרב כשהוא חופר באדמה בידיו החשופות ומטמין את השתיל באדמה.
הכי מעניין
עוד כתבות בנושא
גם הנוטעים ביסוד המעלה עצמם פעלו מתוך תודעה דומה; בעיתון "הצפירה", מהעיתונים העבריים החשובים והפופולריים ביישוב היהודי במאה ה-19, פורסמה הודעה מטעם הרב בציינו: "אותם נוטעים נושאים עליהם עול מלכות שמים, כי רובם בני תורה, ואינם עוזבים את כל חיי עולם מפני חיי שעה".
להט ציוני שגרם לרצף טעויות אקולוגיות. בן־גוריון בנטיעות, 1963. | צילום: משה פרידמן - לע"מ
מעניין לגלות שט"ו בשבט על אף חשיבותו, לא נחוג במשך הדורות כחג מעשי, ושעיקר ייחודו היה בהתייחסותו כיום חג שאין אומרים בו "תחנון". כך פסק המהר"ם מרוטנבורג, מגדולי חכמי אשכנז, שקבע כי אין לגזור תענית ביום זה, משום שהוא כעין ראש השנה לאילנות. לא במקרה היה זה אותו חכם שניסה לעלות לארץ ישראל, עודד את תלמידיו לעשות כן, ואף שילם על כך בשנים בהן נמק בכלא.
חכמי צפת, שעלו לארץ בעקבות הגירוש מספרד, וזיהו שעת כושר לגאולה (שלא נוצלה על ידי עם ישראל) הם אלו שתיקנו את סדר ט"ו בשבט המוכר לנו: אכילת פירות הארץ, פיוטים וכיסופים לגאולה. כפי שנאמר בפיוט "לכה דודי": "התנערי מעפר קומי, לבשי בגדי תפארתך עמי".
דוכני פירות יבשים ומתוקים בשוק מחנה יהודה. | צילום: חיים גולדברג -פלאש 90
ט"ו בשבט אם כן, איננו רק סיפור היסטורי של נטיעות, אלא בראש ובראשונה מסמל ביטוי לקשר מתמשך, שקט ועיקש, בין עם לארצו, שעליו ניצחו חכמי ישראל לדורותיהם. הציונות לא הומצאה, אפוא, על ידי חלוצים שניסו להחריב את העולם הישן, אלא על ידי העולם הישן בעצמו. קשר זה העבירו חכמי ישראל דרך מדרש, הלכה, פיוט, אדמה ועץ שמאז תקופת אברהם אבינו לא נותק ולא יינתק לעולם.
הרב חננאל זייני הוא ראש המכון התורני בישיבת ההסדר "אור וישועה" בחיפה