הקלטות הרבנים שפורסמו בשבוע שעבר, לפיהן כל מטרתו של "חוק הגיוס" היא בסך הכל לקנות עבור המגזר החרדי כמה שנים של שקט, עוררו את התגובות האוטומטיות, משל לא היו הדברים ידועים וברורים לכל. הרי איש לא השלה את עצמו שה"גדולים" הפכו את עורם ושינו את עמדותיהם מהתנגדות גורפת לגיוס חרדים לתמיכה, או אפילו רק הסכמה, לגיוס של חלק משמעותי מבני המגזר. ועם זאת, היה מי שהביע תמיהה אודות פער שקיים לכאורה בין המסר העולה מן ההקלטות ובין התנהלות חברי הכנסת החרדים. מי שניסח אותו באופן הברור ביותר הוא העיתונאי החרדי יעקב ריבלין שתהה, "אם חוק הגיוס הוא בלוף שנועד רק לקנות זמן, מדוע הח”כים החרדים מנהלים קרב על כל סעיף ומאיימים במשבר — האם לא שמעו את ההקלטות או שיש להם דעה אחרת?". לכאורה נראה שהתמיהה הגיונית. שהרי אם החוק הוא בסך הכל עוד מנגנון שיאפשר לחרדים לרמות את החברה הישראלית ולקואליציה לשרוד, למה הפרטים כל כך חשובים?
עוד כתבות בנושא
אלא שהשאלה הזו מבטאת בעיקר חוסר הבנה של הסיטואציה, משום שמה שהנציגים החרדים נאבקים עליו, וכל משחק הניסוחים, הוא בדיוק זה: לוודא שהחוק באמת יעניק להם זמן משמעותי של "שקט תעשייתי". שנוסח החוק לא יביא למצב שבו תוך שנה-שנתיים - אחרי שיעדי הגיוס יתבררו כצפוי כבדיחה - הסנקציות תחזורנה, והפעם על פי חוק. כל המאבק על הניסוח נועד בראש ובראשונה לייצר את הוודאות שהעברת החוק תאפשר חזרה של שגרת התקצוב למגזר החרדי למשך זמן משמעותי, לפחות שלוש-ארבע שנים, ובשאיפה הרבה יותר.
החרדים עוד זוכרים היטב כיצד בג"ץ ביטל בפעם הקודמת את חוק הגיוס בשנת 2017, ושורה של בקשות הארכה ודחיה לצד כמה מערכות בחירות הביאו לכך שהוא פקע בפועל רק באמצע 2023. זה התסריט שאליו הם מייחלים, ולשם הם מנסים לדחוף את נוסח החוק. זו הסיבה שבעטיה הם למשל דוחים על הסף את הרעיון לחוקק את חוק הגיוס כהוראת שעה שתפקע מאליה, ועוד יותר מתנגדים ל"גלולות רעל", מנגנונים שקבועים בחוק עצמו ויוצרים משטר סנקציות אוטומטי בכל מקרה של אי עמידה ביעדים. הדרישה שלהם היא ליצור לכל "גלולת רעל" כזו כסא מפלט, שיאפשר להם לדחות את הקץ בכל מצב כזה. למעשה, כל המחלוקות בין הח"כים החרדים לבין הייעוץ המשפטי של ועדת חוץ וביטחון נסובות סביב השאלות הללו בדיוק. כולן ממוקדות במטרה החרדית האחת והיחידה: שחוק הגיוס, וכלל לא משנה מה ייכתב בו ברמה ההצהרתית, יבטיח להם מספר משמעותי של שנות שקט בלי סנקציות פליליות אישיות על תלמידי ישיבה ובלי מאבקים לשחרור תקציבים.
הרב דב לנדו במהלך פגישה לדיון בגיוס חרדים לצה"ל | צילום: שלומי כהן - פלאש 90
אלא שכאן בדיוק "קבור" גם המלכוד החרדי. משום שגם החרדים יודעים היטב שכל חוק גיוס חדש יגיע כבר ברגע הראשון שלו לבחינה של בג"ץ שיכול להוציא "צו ביניים" שימנע את כניסתו לתוקף. למעשה, השופטים יכולים לשים לאל חודשים ארוכים של מאמצי חקיקה בהינף מקלדת. הוצאת צו ביניים היא תסריט האימים ממנו חוששת כרגע כל הקואליציה ובראשה החרדים. צו כזה יטרוף את הקלפים משום שהוא יהפוך את כל נושא הגיוס מסוגיה "מטופלת", שניתן לפחות ליצור את הרושם שנעשה ניסיון לפתור אותה, לסיר רותח מבעבע שמביא את הרחוב החרדי למצב של סערה מתמדת. אין שום קואליציית ימין שתוכל להחזיק מעמד יציבה במצב כזה. צו ביניים לא רק יביא לבחירות תוך זמן קצר (אלו ממילא נמצאות מעבר לפינה), הוא גם יקשה מאוד על האפשרות להגיע לאיזו שהיא יציבות פוליטית אחריהן.
העניין הוא שככל שהחוק יענה יותר על הדרישה החרדית למתן פסק זמן של שקט תעשייתי, הסיכוי להוצאת צו צו ביניים יעלה גם כן. מה שמבחינת החרדים הוא משאת הנפש, אותו חלון זמן של שש שנות שקט נוספות שהם קיבלו אחרי שהחוק הקודם כבר בוטל, מבחינת השופטים הוא הסיוט. שנים ארוכות מדי שבהן פסק דין חלוט של בית המשפט העליון הופך לבדיחה. החרדים מבינים היטב שהשופטים לא ירצו לאפשר שידור חוזר של הסיטואציה הזו, וממילא כל ניסיון לגרום לחוק לעמוד טוב יותר בציפיית השקט, עלול להיות מה שדה-פקטו יחסל את החוק לחלוטין. וזו אם תרצו תמצית הדילמה האכזרית שבה הם נתונים. האם לאפשר חוק שלא באמת נותן להם שקט משמעותי ותוך זמן קצר יחזיר עליהם את משטר הסנקציות, או להתעקש על חוק "טוב", כלומר כזה שיעניק להם שקט ממשי לאורך זמן, תוך נטילת הסיכון הסביר מאוד שחוק כזה בכלל לא יצליח להיכנס לתוקף וייבלם מיד עם חקיקתו בצו ביניים של בג"ץ.
הכי מעניין
עוד כתבות בנושא
