המשורר הבריטי האגדי רופרט ברוק הספיק לפרסם רק שירים בודדים לפני מותו במלחמת העולם הראשונה. הנודע מביניהם נקרא "החייל":
"ואם אמות, חִשבו עליי רק זאת:
שיש פינה אחת, אי-שם בשדה נכר
שהיא לנצח אנגליה".
עוד כתבות בנושא
מעט אחרי שכתב את השיר מת ברוק ונקבר באי היווני סקירוס, בפינה אחת שהיא לנצח אנגליה. האנגלים, כידוע, משאירים את מתיהם קבורים בכל פינות תבל; גם בישראל יש כמה בתי קברות נושנים ומטופחים של הצבא הבריטי. הדרך היהודית שונה היא, ולמדנו אותה כבר ממשה רבנו. בתחילת פרשת השבוע, פרשת בשלח, מופיעה ההצהרה החגיגית הבאה על יציאת מצרים: "וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ, כִּי הַשְׁבֵּעַ הִשְׁבִּיעַ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם וְהַעֲלִיתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה אִתְּכֶם" (שמות י"ג, יט). יהודים מתאמצים להשיב הביתה גם את מתיהם.
הכי מעניין
השבת גופתו של רן גואילי אינה רק אירוע מרגש בפני עצמו, אלא גם חתימתו של פרק נורא ועגום בתולדותינו. ובסיכומו של הפרק הזה שבו הביתה כל החטופים – החיים והמתים גם יחד. בתחילת הדרך רק מעטים מאיתנו האמינו שהיום הזה יגיע. אכן, תחושת ההקלה שאנו חווים היום אינה מחפה על כישלון הממשלה בהשגת מטרות אחרות של המלחמה. היא גם אינה פוטרת אותנו מלדון בסדרי העדיפויות ובדרך ההתנהלות בנוגע לשבויים. יש הרבה מה לומר על האופן שבו התמודדה מדינת ישראל עם הצורך להשיב את שבויינו – ועוד חזון למועד; אבל אי אפשר לחלוק על המסירות יוצאת הדופן שהפגינה המדינה כולה כלפי שבוייה וחטופיה. גם כשהתמודדה בתעוזה ובתבונה וגם כשדידתה ברפיון ובאיוולת, מעולם לא שכחה ציון לשאול לשלום אסיריה. ובחסד ה' הם שבו – אלו לחייהם ואלו לעפרם.
מיזם בכיכר החטופים בת"א שקורא להשבתו של השוטר רני גואילי, החטוף האחרון שגופתו נותרה בעזה | צילום: מרים אלסטר, פלאש 90
עם השלמת המשימה ראוי להדגיש את הנקודה הזו, את מסירותה של המדינה לשבוייה, כדי להפריך טיעון נורא שאנו שומעים מאז הטבח בשמיני עצרת: טיעון ההפקרה, שהוא התאום השמאלי של טיעון הבגידה. לכולנו קשה להשלים עם ההצטברות הפרוזאית של הכשלים והקונספציות שהובילו לטבח; לכולנו קל יותר לכנס את כל אלו לכדי יוזמה אנושית מרושעת אחת, שכביכול נעשתה בכוונת מכוון. כמו שעובדי האלילים הקדומים הקצו נימפה לכל מעיין ואליל לכל סופת ברקים, אנחנו נוטים להקצות מזימה לכל אסון. בקצה הימני מדברים על מזימת הבגידה; בקצה השמאלי זועמים על קנוניית ההפקרה. אך איש לא בגד ואיש לא הפקיר; סבלנו וכאבנו, אך לא נבגדנו ולא הופקרנו.
עם תום המלחמה מתברר שאיש לא נשאר מאחור. מיד אחרי הטבח והחטיפה היו שאמרו משפט נורא: "לא יחזירו את השמאלנים". גרסאות שונות של העלילה הזו הושמעו לאחר מכן שוב ושוב. אך בניגוד להאשמות – לא הופקרו הקיבוצניקים ולא הופקרו אנשי הימין, לא הנשים ולא הגברים, לא הילדים ולא הזקנים, לא מי שאמו צעקה בכיכרות נגד הממשלה ולא מי שאביו קרא בעדינות לאחדות. בתוך יגוננו הלאומי מעניקה לנו השבת כל החטופים רמז ראשון לנחמה. לא לכולנו יש עוז הרוח להצהיר כמו משפחת גואילי: "הגאווה חזקה יותר מהעצב"; אך כולנו יכולים לשאוב אומץ ועוצמה מאצילותם.
עוד כתבות בנושא
יש מספיק מה לחקור בנוגע לטבח ולמלחמה: מספיק כישלונות, מספיק תפישות שגויות, מספיק מהלכים משובשים. לא צריך להוסיף לכל אלו גם האשמות מדומיינות. לכל הפחות את ההאשמה הרעה הזו אנחנו צריכים להשיל עכשיו מעל כתפינו: למרות כל החסרונות וכל המחירים, במלחמה הזו לא מצאנו בחברה הישראלית בגידה והפקרה, אלא אחווה ושותפות.