לפעמים, המציאות פשוט עולה על כל דימוי פובליציסטי. כך למשל, האו"ם, המוסד הממונה לכאורה על השלום והיציבות העולמיים, מתחזק עמוד חדשות אינטרנטי. גלישה מקרית בעמוד הנ"ל בשעות הצהריים של יום שלישי, כאשר דיווחים על טבח ממוסד שממשיך להתחולל מצליחים בכל זאת לזלוג החוצה מאיראן, מבהירה היטב מה סדר העדיפויות של האומות המאוחדות.
עוד כתבות בנושא
בכותרת הראשית של עמוד החדשות של האו"ם, מופיעה ידיעה על עזה. טענות של ארגון יוניצ"ף, על כך שלמרות הפסקת האש ילדים עזתים ממשיכים למות. האצבע המאשימה מופנית כמובן אל כיוון אחד. שאינו חמאס.
רק בשורה השנייה של האייטמים, מופיעה ידיעה אודות איראן. היא משלשום. היא מדווחת על ה"זעזוע" של מזכ"ל האו"ם אנטוניו גוטרש לפני יומיים, "מהדיווחים על אלימות ושימוש מופרז בכוח מצד הרשויות האיראניות נגד מפגינים ברחבי המדינה", וכוללת קריאה שלו "לאיפוק ולשיקום מיידי של התקשורת שם".
הכי מעניין
אתמול, אגב, היה גוטרש עסוק בהעברת מכתב חריף לראש ממשלת ישראל. הוא מחה בו בפניו על תפיסת נכסי אונר"א בשכונת שייח-ג'ארח הירושלמית, בעקבות החקיקה הישראלית כנגד שיתוף פעולה עם סוכנות האו"ם המעודדת פליטות פלסטינית - סוכנות לגביה הוכח כי שיתפה פעולה עם חמאס. המכתב של גוטרש לנתניהו כלל איום בפנייה לבית הדין הבינלאומי לצדק בהאג (ICJ).
השתיקה הרועמת הזו של מוסדות האו"ם וגם של מפגיני זכויות אדם - לא מקרית. היא אפילו צפויה. ובכל זאת - היא בלתי נתפסת. כי לכאורה, המשטר האיראני הוא מקרה המבחן המושלם. מדובר בדיקטטורה תיאוקרטית שמדכאת נשים באופן שיטתי ואלים, רודפת להט"בים, כולאת עיתונאים, מוציאה להורג מתנגדים פוליטיים וטובחת עכשיו באזרחים.
משטר שאינספור הוכחות בינלאומיות סופקו לכך שהוא יצואן טרור אכזרי, שנגיעות המוות שלו נגעו בהמון זירות מערביות. אין כאן עמימות. אין "מורכבות אזורית". אין צורך בפרשנות מדינית או משפטית מתוחכמת. ובכל זאת – האו"ם מגמגם, וארגוני זכויות האדם עסוקים בדו"חות רכים ובניסוחים זהירים.
אזרחים באיראן נעלמים או משלמים בדם, במאסר ובעינויים במסגרת מאבק למען חירות בסיסית, אבל מועצת הביטחון של האו"ם לא מתכנסת לשום ישיבת חירום.
המחאות באיראן בסוף השבוע האחרון | צילום: AP
והמפגינים, גם הם לא ממלאים את הרחובות. אין צעדות, אין שלטים, אין האשטגים. אין תמיכה גלובלית בלתי מתפשרת באיראנים ששמים עכשיו נפשם בכפם למען כל העולם החופשי. יש רק קומץ של גולים איראנים שמנסים להשמיע קול, ומלבד זאת - שקט מוחלט. דממה שמוכיחה עד כמה הרעש - כשהוא מופנה כלפינו - הוא מאורגן, ממומן, מוסדי. דממה שסוחפת איתה גם את מי מהמפגינים שבטוחים כי פעלו ממניעי מוסר וצדק. שמוכנים להישבע כי יצאו לרחובות כדי לזעוק זעקת אמת עבור העזתים.
בירות המערב הריקות ממפגינים למען העם האיראני הן ההוכחה הנוספת - למי שעוד היה זקוק לאחת כזאת - שהקריטריון הוא לא פגיעה בזכויות אדם, אלא זהות השחקנים בזירה. שהפחד להיתפס כמי שמתיישרים עם "המערב", או חלילה עם ישראל, חזק יותר מהמחויבות לערכים שאותם מפגינים עצמם מתהדרים בהם.
הלוואי וניתן היה לומר כי מי שלא יוצא היום לרחובות למען העם האיראני מאבד את הזכות המוסרית להטיף מחר לאחרים. הלוואי וניתן היה לקבוע כי הצביעות נחשפת. כי האו"ם מתגלה במערומיו. הלוואי. בינתיים, זה רק רגע נוסף של בושה, שהלוואי ולמרות הכול יסתיים בהפלת משטר הרשע.
עוד כתבות בנושא
