איזה מחזה מחמם לב היה זה השבוע לראות משט של פעילי זכויות אדם, בהובלת ילדת הפלא השוודית גרטה תונברג, עושה את דרכו לעבר חופי איראן בעשרות ספינות עטורות כרזות מחאה – כתף אל כתף עם האיראנים האמיצים המבקשים להפיל את משטר האייתוללות הפונדמנטליסטי.
כמה מרגש היה לקרוא עצומות חתומות בידי המוני כוכבי הוליווד, אייקוני פופ, סופרים ושאר אנשי רוח, המגנים את האייתוללה חמינאי על טבח אלפי אזרחים איראנים ברחובות אספהאן, משהד ושיראז.
כמה נוגע ללב היה לראות סיכות “איראן חופשית” מעטרות את דש בגדיהם של המשתתפים הזוהרים בטקס פרסי גלובוס הזהב השבוע, ולשמוע את נאומי הזכייה הנלהבים הקוראים לחירות ברפובליקה האסלאמית.
הכי מעניין
כמה מעודד היה לראות סטודנטים – כולל קבוצת “להט"בים למען איראן” החדשה – מקימים מאהלי מחאה, פולשים לספריות ולאולמות לימוד באוניברסיטאות קולומביה, סידני, מקגיל ואוקספורד, במחאה על פשעי המלחמה של אנשי הדת האסלאמיסטים בטהרן.
כמה מספק היה לגלות שארגוני פמיניזם רבי־עוצמה ברחבי העולם, ראש עיריית ניו יורק החדש זוהראן ממדאני, התובע הראשי של בית הדין הפלילי הבינלאומי קרים חאן, ומזכ״ל האו״ם אנטוניו גוטרש – כולם מילאו את חובתם המוסרית וגינו את ההרג באיראן, תוך קריאה לשינוי משטר מהיר והיסטורי.
כמה נפלא היה לשמוע את “הסקווד” בקונגרס האמריקאי – אלכסנדריה אוקסיו־קורטז, אילהן עומאר, איאנה פרסלי ורשידה טליב – ואת שאר נבחרי הציבור ה“פרוגרסיביים” כמו הסנאטור ברני סנדרס, הידועים בלהטם בנושאי צדק גזעי וזכויות פלסטינים, נושאים נאומים לוהטים בזכות התערבות אמריקאית ומערבית נחושה למען האיראנים האמיצים המבקשים להשתחרר מעריצות.
וכמה מעודד היה לראות את כל אלה צועדים בשכונות מוסלמיות ומול מסגדים בטורונטו, שיקגו ופריז, מאתגרים את התושבים “להוכיח” את נאמנותם לחירות באיראן באמצעות הצטרפות להפגנות. אפילו מסעדות המגישות אוכל איראני מסורתי הוחרמו במחאה בדרישה לצדק באיראן.
עוד כתבות בנושא
אבל כמובן – למרבה הצער – דבר מכל זה לא קרה. שום דבר. איש מכל אלה שנטלו חלק בשנתיים האחרונות בגינויים בלתי פוסקים ואלימים נגד ישראל, ובהתקפות לוהטות נגד ציונים ויהודים, לא פצה פה ולא צייץ נגד איראן.
מדוע זה כך? מדוע השתיקה? מדוע האדישות לסבל? מדוע הצביעות? היכן האמפתיה האמיתית לגברים, נשים וילדים חפים מפשע באיראן? מה עלה בגורלה של התמיכה העקרונית בחירות ושל ההתנגדות הנחרצת לדיכוי?
כיצד ייתכן שאנשים – אינטלקטואלים כולם! – שצרחו במהירות ובהתלהבות על “הרעבת” עזה ועל “רצח עם” של הפלסטינים (שתי עלילות דם נגד ישראל) נאלמו לחלוטין לנוכח טבח חד־משמעי, מוכח ומכוון באיראן?
ובכן, אולי משום שהתקפות חמאס, חיזבאללה והחות’ים על ישראל בשנתיים האחרונות – שבהן אותם אבירי “המוסר” במערב תמכו למעשה – הונעו ונתמכו בידי איראן.
אולי הם פשוט שונאים את המערב, ולכן אינם מסוגלים לבקר משטר אסלאמי. גם כאשר אסלאמיסטים מבצעים רצח המוני של חפים מפשע – הדבר מתפרש אצלם כ“התנגדות מוצדקת” לאימפריאליזם הנתמך בידי המערב.
אולי משום ששונאי המערב וישראל מבינים שאם האייתוללות ייפלו, כל השנאה האנטי־מערבית והאנטי־ישראלית עצומת הממדים תתמוטט – או לכל הפחות תיחלש באופן משמעותי.
אולי מפני שהמחויבות הטוטאלית והאובססיבית שלהם לעניין הפלסטיני – שבה הפלסטינים מוצגים כעם המדוכא האולטימטיבי וישראל כסוכן ה“אפרטהייד” האולטימטיבי של זמננו – אינה מותירה מקום נפשי, תודעתי או מוסרי לכל רוע אחר.
ואולי פשוט משום שהם שיכורים משנאת יהודים ו/או מתודלקים משנאה לנשיא ארה״ב דונלד טראמפ.
עוד כתבות בנושא
כך או כך, התוצאה ברורה: שרפת יהודים חיים בבתיהם בידי בריונים אסלאמיים נוסח הנאצים – היא סיבה לחגיגה. רמיסת איראנים ברחובות בידי מהפכנים אסלאמו־פשיסטים – היא סיבה לשתיקה.
למרבה הצער, המחלה הזו חוצה מחנות פוליטיים. רדיקלים מכל הסוגים לוקים בה. כך למשל, הפרשן מהשמאל הקיצוני מקס בלומנטל והשדרן מהימין הקיצוני טאקר קרלסון מאוחדים בהתנגדותם לכל תמיכה אמריקאית במחאה באיראן. מדוע? משום שזה יהיה, לטענתם, “שיתוף פעולה עם עליונות יהודית” וכניעה ללחצי “לוביסטים יהודים” המבקשים שינוי משטר “לטובתה הצרה של ישראל".
זהו “אפקט הפרסה” במלוא תפארתו – שמאל וימין קיצוניים נפגשים בקונצנזוס נדיר, אך ורק כאשר מדובר בדמוניזציה של ישראל או בהגנה על כוחות המאיימים עליה, כגון הדיקטטורה התאוקרטית באיראן.
העובדה הפשוטה שאיראן מהווה איום חמור על אמריקה, על הציוויליזציה המערבית ועל עמה שלה – אינה רלוונטית. ישראל ותומכיה המרושעים, כך מסתבר, הם האיום האמיתי.
נקווה ונתפלל שטראמפ ידחה חשיבה מעוותת זו, וינצל את ההזדמנות לסייע לשיפור המצב האסטרטגי האזורי והעולמי באמצעות סיוע להפלת אימפריית הרשע האיראנית.
יריבינו מונעים משנאה. הם אינם כנים ואינם מוסריים. הם שחקנים עקומים והוגים מעוותים. אין להם בעלות על התביעה לצדק.
עוד כתבות בנושא
