יש לי חוב לבעל הטור השכן, עמיתי וידידי יותם זמרי, שמפעם לפעם יוצא לנו לשוחח. באופן כללי, אני לרוב מעדיפה לא להגיע לשיחות על המצב או על פוליטיקה עם אנשים כמו יותם: אומנם שנינו ניצבים באותו צד של המפה הפוליטית, אבל היכרותו עם החומר ודרכי פעולתו בזירה הציבורית שונות לחלוטין משלי, ובדיונים כאלה אני תמיד מרגישה קטנה מאוד ולא מבינה כלום, או לא מספיק נחרצת בדעותיי - עד שאלו נבלעות בגמגומים ובתחושה שהשתכנעתי, או שנגמרו לי הטיעונים.

לרוב אין לי קושי לחמוק מדיונים כאלה. אני מתעייפת מהם ובאופן גלוי אומרת טוב, יאללה, בוא נדבר על משהו אחר. איך אתה מכין חמין לשבת? או: ראית את הציור האחרון שאמא שלי ציירה?

זה תמיד עובד, כי יש כלל לא כתוב שוויכוחים פוליטיים הם כמו מזגן המכוון על חום. תמיד מתחשבים במי שרוצה לכבות.

אבל הפעם לא היה לו מנוס מהוויכוח, שבעצם לא התפתח לוויכוח אלא לאמירה שהותירה אותי אישית המומה ואילמת אל מול דבריו. זה היה בפאנל שהנחיתי בוועידת החינוך של מקור ראשון ומרכז ישיבות ואולפנות בני עקיבא. לא אלאה אתכם בפרטי הדברים, רק אומר שהשאלה שהיממה אותי הופנתה אליי כנגד כללי הדיון - שכן המנחה הוא זה ששואל את השאלות ולא להפך.

אבל כך רצה יותם, ובמהלך דיון בשאלת "מי היינו לפני המלחמה ומי אנחנו יכולים לבחור להיות אחריה", יותם עצר אותי ושאל: "לפני המלחמה? את קובעת שהמלחמה התחילה בשמחת תורה? דווקא את? שבעלך נרצח באותה המלחמה בדיוק?"

טיעונו, הצודק יש לציין, היה שהמלחמה שהוכרזה ב־7 באוקטובר הייתה מלחמה שהתקיימה כבר שנים קודם, אולי מאז קום המדינה, ואפילו לפני כן. פליאתו, שהופנתה ישירות אליי, הוסיפה את השאלה "אז באילו נסיבות, או בעצם באיזו מלחמה, בעלך נרצח?"

ברגע שהשאלות והפליאה הופנו כלפיי, לא הייתה לי תשובה. נותרתי המומה ובהחלט תוהה איך ייתכן שאיני מחזיקה באותה דעה כמותו. כמובן, מבחינה כמותית אכן המלחמה "פרצה" לפני שנתיים, כשאויבינו תקפו ורצחו בנו בהמונינו. אבל המלחמה מול האויבים הללו היא עניין מתמשך הרבה יותר, ובעלי רזיאל ועוד רבים הם קורבנותיה כבר שנים רבות, לפני 2023, לפני 2018, לפני 1993.

הזמן חלף מאז הדיון ההוא, אבל אני נותרתי עם השאלות מהדהדות בראשי, עד שגיבשתי תשובה שמניחה את דעתי. יותם כנראה כבר שכח ומזמן המשיך הלאה, אל מראיינים ופאנליסטים אחרים, כך שהתשובה הזו מיועדת יותר לעצמי, מאשר אליו.

נאחזת בהגדרה

והרי התשובה שלי.

לא, יותם. אני לא חושבת שבעלי נרצח במלחמה.

אני לא חושבת שלפני 7 באוקטובר היינו במלחמה ואני גם לא חושבת שהקונספציה היא שלא קראנו לטרור שקדם ל־7 באוקטובר "מלחמה".

ואני בהחלט חושבת שיש חשיבות לזמן התחום והמוגדר שבו אנחנו יכולים לומר שהנה המלחמה התחילה, ולו כדי שנוכל לומר גם שהיא הסתיימה.

אני לא רוצה להתעלם ממה שהיה פה כבר קודם, בשנים שקדמו למלחמה. רזיאל שלי נרצח במציאות מסוכנת, כואבת ומלאה מתיחות וחשש. נכון. אבל חייו היו חיים רגילים עד לרגע הארור ההוא, וחיי רובנו אכן נותרו כאלה גם אחרי הירצחו. הוא לא היה חייל בקרב מתמשך, ואיש מאיתנו לא היה בתודעה הזו. הוא היה סתם יהודי, שחי טוב עם המשפחה בארץ הזו, למרות הסכנה. ובעיניי יש הבדל מוסרי ורגשי עמוק בין השניים.

בעיניי המחלוקת אינה היסטורית אלא נפשית. לא על ציר הזמן אנחנו חלוקים, אלא על הצורך שלי להניח קווים. הנפש שלי לא יכולה לחיות במלחמה מתמדת. היא זקוקה לפרקים, לשמות, להפוגות.

אם אקרא לכל השנים שקדמו ל־7 באוקטובר "מלחמה", איאלץ להודות שמעולם לא יצאנו ממנה. שלא יכולנו לנשום באמת, לבנות באמת, לאהוב בלי כוכבית. ואני מבקשת דווקא לזכור עד כמה אפשר.

היו כאן שנים של חיים. של שמחה. של בחירה. גם תחת איום.

המלחמה הארורה הזאת, כפי שאני מבינה אותה היום, היא רגע של קריסה כוללת. של הסרת המסכות בעיקר מול מי שהגדרנו כאחראים לשמור עלינו מפני אויבינו, שתמיד היו וככל הנראה תמיד יהיו שם.

רגע של ויתור על האשליה שיש מי שמנהל את האיום התמידי הזה מלמעלה. והיא מחייבת אותנו לא רק להילחם, אלא גם להתמקד בעצמנו ובמה שבנינו פה ולשאול מי אנחנו רוצים להיות כשזה ייגמר.

לכן אני נאחזת בהגדרה ממוסגרת למלחמה, בתאריך התחלה. לא בתמימות טיפשית ולא מודעת, אלא מתוך רצון לתקווה. כדי שיום אחד נוכל להתבונן במציאות העקובה מדם שאנחנו חיים בה ולומר: זה היה פרק. קשה, מדמם, מטלטל, אבל פרק.

עוגן, לא בריחה

אחריו יגיעו פרקים אחרים.

והם יתבססו לא רק על המלחמה, אלא גם על מה שקדם לה, על השגשוג שחווינו פה, על השאיפה לחיים שגרתיים ונורמליים, על הפשטות והשפיות היומיומיות שאני כל כך מתגעגעת אליהן.

הבחירה שלי היא להיאחז בחיים ובמה שהם מציעים. להאמין שגם מתוך מציאות של איום מתמשך וכאב עמוק, יש לנו יכולת ואולי חובה לשמר תודעה של בנייה, של משמעות ושל רציפות אנושית.

הידיעה שהמלחמה היא פרק תחום בזמן מעניקה כוח להחזיק מעמד בתוכה בלי לאבד את עצמנו. היא מזכירה לי שיש מה לשוב אליו ויש למה לשאוף ביום שאחרי. שהיה פה טוב עד לא מזמן, גם אם היה מסוכן או מפחיד.

אני רוצה להזכיר לי שהייתה פה ותהיה פה חברה שמכירה בכאב ובפחד, אך אינה מגדירה את עצמה דרכו.

התקווה הזו איננה בריחה מהמציאות אלא עוגן בתוכה, והיא שמאפשרת לי להמשיך קדימה באחריות, באמונה ובאומץ.

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il