בשנים האחרונות נדמה כי ככל שסין מתבססת כמעצמה עולמית – כך גוברת השתיקה. לא בבייג’ינג, שם היא כפויה, אלא דווקא באקדמיה הישראלית, שבה היא מרצון. חוקרי ומרצים במוסדות להשכלה גבוהה נזהרים מלהתבטא נגד המשטר הסיני, או בוחרים להתבטא בצורה עדינה במיוחד.
עוד כתבות בנושא
השתיקה הזו אינה תולדה רק של התערבות סינית ישירה, לה יש דוגמאות בשטח, אלא גם של צנזורה עצמית, שבאה לשרת אינטרסים: הרצון לקבל אשרת כניסה לסין, לשמר שיתופי פעולה מדעיים, להבטיח גישה למענקי מחקר, להימנע ממחלוקות שעלולות לסכן הזמנות לכנסים או להכעיס שותפים באוניברסיטאות סיניות. במילים פשוטות, שיטת "המקל והגזר". כך, בשתיקה רועמת, הופכת האקדמיה הישראלית – או לפחות חלקים ממנה – לשותפה סמויה לאסטרטגיית "כיבוש רך": לא באמצעות טנקים, אלא דרך מלגות, כנסים ושיתופי פעולה. למרבה הצער, יש אנשים בתוך האקדמיה המסרבים להכיר בבעיה, ואף מכחישים את קיומה לחלוטין. בשל כך, יש חשיבות רבה לעיסוק פומבי בשאלה זאת.
מעדיפים לשתוק או לכתוב עם כפפות של משי
הכי מעניין
פרופ' אהרון שי כתב בספרו "סין וישראל" על רקימת הקשרים בין אוניברסיטת תל-אביב לשגרירות סין ועל הקשיים שנקרו בדרך. הוא מפרט כיצד ניסתה ואף הפעילה שגרירות סין בארץ לחץ על האוניברסיטה כדי לצמצם ולפגוע בחופש הביטוי האקדמי, כאשר סברה שביקורת רבה מדי מושמעת. מדבריו, משתמע שבחלק מהמקרים, לכל הפחות, אוניברסיטת תל-אביב אכן נכנעה ללחץ משגרירות סין בישראל.
ערבים ישראלים מניפים דגלי אש"ף באוניברסיטת תל אביב. | צילום: תומר נויברג, פלאש 90
עם זאת, ברצוני דווקא לעסוק בצנזורה המתרחשת בראשם של החוקרים, ומופעלת על ידם מתוך הפנמה של "כללי המשחק" והידיעה שהדברים שהם כותבים ואומרים נקראים בעיון על ידי השגרירות הסינית, שלא תהסס להטיל עליהם סנקציות או לזמנם לשיחת נזיפה או בירור.
פרופ' באוניבריסטת תל אביב אמר לי בעבר בשיחה פרטית שהוא נזהר מלהתראיין לכלי התקשורת הישראלים בנושאים רגישים העוסקים בסין, וזאת כדי שיוכל להמשיך ולקבל אשרה לסין, לשמור על קשרים ולעסוק במחקרו האקדמי. כאשר שאלתי אותו כיצד זה מסתדר עם כך שבנושא אחר, פוליטיקה ישראלית, הוא דווקא מרבה להעביר ביקורת על הממשלה, הוא אמר לי: "אז תתראיין אתה בצורה ביקורתית על סין"...
כישראלי, הרגיל לשמוע ביקורת נוקבת של אנשי אקדמיה ישראלים, רבים מהם מהצד השמאלי של המפה, נגד הממשלה, התפלאתי לגלות שכאשר מדובר בזכויות אדם ובנושאים רגישים אחרים בסין, הרי שאותם אנשי אקדמיה מעדיפים למלא את פיהם מים, או לשקול היטב כל מילה היוצאת מפיהם. כך למשל, כינתה אחת החוקרות באוניברסיטה העברית בירושלים את נשיא סין בשם "מנהיג ליבה", כנראה כדי להימנע משימוש במילים הקשורות לדיקטטורה או טוטליטריות.
עוד כתבות בנושא
דוגמה אחרת, חמורה אף יותר, היא סירובו של פרופ' ישראלי בעל שם עולמי להדריך סטודנט לעבודת דוקטורט, אלא אם כן אותו סטודנט יתחייב לחדול מלהתבטא בצורה ביקורתית כלפי קיומם של מכוני קונפוציוס בתוך האוניבריסטאות. החשש מבחינת אותו פרופסור, כבמקרים רבים, היה זיהויו עם פעילות ביקורתית למשטר הסיני, דבר שעלול אולי להביא לשלילת האשרה שלו לסין.
מקרה אחר הוא ספר שביקש לחרוג ממגדל השן האקדמי, ולהציג לציבור הרחב את סין המודרנית. הספר יצא לאור ב-2022 על ידי מכון מחקר שעוסק גם ביחסי סין-ישראל, אך נראה שהחוקרים שתרמו את מאמריהם כתבו כאשר כפפות משי על ידיהם. במקביל, הפרק העוסק במפלגה הקומוניסטית הסינית – נכתב על ידי פרופ' ישראלי, הידוע בהיותו קומוניסט נלהב, שמרבה להביע את תמיכתו העזה במשטר הסיני ובהכחשת פשעיו.
גם בכנסים האקדמיים בחוגים למזרח אסיה באוניברסיטאות נמנעים מעיסוק בסוגיות רגישות בסין, מלבד מספר מועט מאוד של חוקרים אמיצים. כמו כן, עד היום לא נערך אף כנס אקדמי בישראל שעסק בנושא המחנות לחינוך מחדש לאויגורים, נושא שעלה לכותרות כבר ב-2017. לא נערכו גם כנסים שעוסקים בנושאים רגישים אחרים, כמו קצירת איברים מאסירים וסחר בהם.
לא מדובר בדוגמאות בודדות, אלא מדובר במגמה קיימת בקרב אנשי אקדמיה ישראליים העוסקים בסין העתיקה והמודרנית. יש לציין, שבעיה זאת קיימת גם במוסדות אקדמיים במדינות רבות בעולם.
נשיא סין שי ג'ינפינג. | צילום: EPA
חוקרי סין בעולם ובישראל נזהרים שלא לחצות את הגבול, על אף שלא ברור היכן בדיוק עובר הגבול, דבר שגורם לחוקר להפעיל על עצמו צנזורה עצמית קשה אף יותר. בשיחות פרטיות עם חוקרים ישראליים הודו חלקם בפני בפה מלא, אך לא לציטוט, שאכן הם נמנעים מלכתוב או להתראיין בצורה ביקורתית (או ביקורתית מדי) נגד ממשלת סין מחשש שהדבר יפגע בקשרים שלהם או באפשרותם להמשיך ולערוך מחקר בתוך סין.
לדברי חוקר אחר עימו שוחחתי לפני כתיבת המאמר, במערכת האקדמית בישראל נמנעים באופן שיטתי מלעסוק בנושאים רגישים הקשורים לסין – לא בעקבות הוראה מפורשת. אכן, לא קיים אקדח המוצמד לרקתם של החוקרים, אבל מדובר במנגנון של צנזורה עצמית והפנמת גבולות. לא תמיד יש "אקדח מעשן" או התערבות גלויה, אך נושאים בעייתיים מודרים מהשיח, והשתיקה עצמה הופכת למנגנון הצנזורה האפקטיבי ביותר. זוהי "צנזורה פוזיטיבית", לדבריו, הימנעות מכתיבה ופרסום בנושאים מסוימים, כאשר גם החוקרים עצמם מתרגלים ל"תקינות הפוליטית", ומסגלים לעצמם שיח העולה בקנה אחד עם המנעות בעיסוק בנושאים רגישים.
אחד האנשים היחידים בישראל שעוסק בגלוי בבעיה זאת שנים רבות הוא נועם אורבך, שגם עוסק בחקר דתות בסין. במחקר שפורסם לאחרונה, "השפעה סינית באמצעות האקדמיה: בעולם ובישראל", הוא הביע את מהות הבעיה: "חוקרי סין בעולם יודעים ממה כדאי להיזהר, מה עדיף לא לחקור, מאילו מילים וביטויים רצוי להימנע, וגם אם אינם יודעים בדיוק היכן עובר הגבול, רבים מהם ישתדלו לשמור מרחק בטוח מאותם גבולות בלתי נראים." במאמר זה הוא סוקר את הדרכים בהן ניסה המשטר הסיני, בעזרת השגרירות ובדרכים נוספות, להשפיע על החופש האקדמי בישראל ולהלך אימים על חוקרים סוררים.
עוד כתבות בנושא
אובססיה ל"כיבוש", התעלמות מסין
החוקר הישראלי, ד"ר רועי ילינק, הצביע בעבר במאמר שכתב על "חלוקת העבודה" של קהילת שיח זכויות האדם במדינת ישראל. לפי חלוקה זאת, קיימת הפרדה בין הפרת זכויות אדם המבוצעות על ידי ישראל ביחס לפלסטינים (שיח ה"כיבוש"), וכפועל יוצא גם רגישות ומודעות לכך תוך יצירת זהות פוליטית של התנגדות למדיניות ישראל. לעומת זאת, העדר יצוגים של הפרות זכויות אדם מצד סין והעדר דיון מעמיק בכך, תוך הלבנת פשעי המשטר לטובת רווחים כלכליים, ללא פוליטיזציה. כך, הצביע ילינק, מתרחשת הפעלת הפן מוסרי-אתי ביחס ל"כיבוש", והפעלת הפן הכלכלי-קפיטליסטי ביחס לשותף הסיני, כאשר הצביעות והסטנדרטים הכפולים זועקים לשמיים.
האליטה האקדמית הישראלית, שמצהירה על עצמה שהיא מחוייבת לערכים שסין מתנכרת להם, העניקה חסינות למשטר הסיני מכל שיח ביקורתי דווקא בזירות שבהן היה אמור להתקיים. כך למשל, אוניברסיטת ת"א ואחרות עוסקות בשלל קורסים והרצאות בהיבטים שונים של השפעותיו השליליות של "הכיבוש" בחברה, בקולנוע, בפסיכולוגיה, במגדר וכו' - אך כאשר זה מגיע לסין, נאבד "לפתע" העניין בנושא.
עוד כתבות בנושא
בימי קדם, מי שביקש לזכות בביקור אצל הקיסר היה נדרש להלום בראשו ברצפה, טקס סמלי שנועד להפגין כניעותו לשלטון. כיום, נדמה כי חלק מאנשי האקדמיה בישראל נוהגים באופן דומה, רק שהפעם אל מול המפלגה הקומוניסטית הסינית. האקדמיה, שאמורה הייתה לקדש את חופש המחשבה והביקורת, הופכת שותפה להשתקת ולדחיקת נושאים רגישים, ובכך מעצימה את כוחו של המשטר הסיני גם בזירה האקדמית הישראלית.