"אני לא מאמינה שאשכרה פתחת גמ"ח סקי", אמרתי לר' במהלך קידוש בוקר ספונטני, "טוב, לא ממש גמ"ח רשמי", צחק ר', "אבל את יודעת איך זה - משפחה טסה, באה לקחת ממני ציוד, מחזירה אותו עם שוקולד בלגי מהדיוטי, מה רע?"
כמו לק־ג'ל לפני אירוע, כמו טיפול שיניים תקופתי, כמו החלפת צמיגים לפני הגשם - החופשה העונתית בחו"ל, פריווילגיה שפעם עוד היה נהוג לקרוא לה מותרות, כבר מזמן הפכה למוצר צריכה בסיסי. עד כדי כך שחברות הסקי מדווחות השנה על תקופת המכירות הטובה ביותר שלהן אי פעם, אף שמחירי הטיסות התייקרו בצורה מטאורית. "אנשים חזרו מהמילואים והבינו שהזמן המשפחתי הוא השקעה, לא הוצאה", טען ר' בפניי. "אם אני יכול לשדרג את הרכב או לקחת את הילדים לחופשת סקי באוסטריה, אני בוחר באוסטריה".
ר' צודק, כמובן. הבחירה שלו להשקיע בזמן משפחתי איכותי במקום בסמל סטטוס על ארבעה גלגלים היא מסוג התעדופים שמעידים על בגרות כלכלית־רגשית. אבל יש משהו מעניין בתופעת ריבוי הטיסות, ואפשר להבחין בשני סוגים שונים לגמרי של נוסעים תכופים - יש מי שטסים כי החליטו להשקיע את הכסף שלהם בחוויות משותפות במקום בצריכה חומרית, ויש מי שטסים כי זו הדרך היחידה שלהם להימלט מסיר הלחץ שנקרא "החיים בישראל".
הכי מעניין
| צילום: איור: מורן ברק
קחו למשל את החבר העירוני הוותיק שלי, שלא מפסיק לחפור לי על הפנטהאוז שקנה באיזה מגדל תפלצת במשכנתה של 14 אלף בחודש, שהוא משועבד אליה. הוא מכניס 45 אלף נטו, ועדיין מדווח שהוא ואשתו לא סוגרים את החודש. "אחת לרבעון אני חייב להתעופף מכאן", הוא תמיד אומר, "זו הדרך היחידה שלי להשיג שקט". ואני יושבת מהצד השני של הקו ומנסה לפענח את החידה הכלכלית הזאת - איך הוא לא סוגר חודש בהכנסה כזאת, ובעיקר, איפה החופש שכביכול הכסף הזה אמור לקנות?
רבים מבתי האב בעולם המודרני נופלים לתוך מלכודת קפקאית מושלמת: ברגע שההכנסה עולה רמת החיים מטפסת בעקבותיה. הדירה מתרחבת, הרכב משתכלל, העבודה נעמסת וכדי לנוח ממנה צריך לעוף מכאן - הוצאה שכמובן גוררת אחריה עומס עבודה נוסף שנועד לממן את כל הטוב הזה. המרווח בין ההכנסה להוצאות הולך וגדל - רק שעכשיו המשחק מתנהל בליגה יקרה ושוחקת יותר. כמו אוגרים על הגלגלת, הם דוהרים במרץ גובר ולא שמים לב שהגדלת ההכנסה כלל לא הביאה אותם למנוחה או לרווחה.
מעטים מצליחים להיחלץ מהמלכודת הזאת. הכרתי פעם אחת כזו - אישה שקמה כל בוקר ביקיצה טבעית ומתחילה את היום שלה בנעלי בית. יש לה עסק פרטי בתחום האדריכלות ומספר קטן של עובדים נאמנים שהיא דואגת מאוד שיהיו מרוצים. היא מסרבת לקנות בית על שמה ("לא מוכנה להשתעבד לשום קירות"), מחזיקה רכב ישן אבל נוסע ("לא מוכנה לתת לפיסת אלומיניום להגדיר מי אני"), וטסה אולי פעם בשנה ("לא מרגישה צורך מעבר לזה"). "בגיל מאוד צעיר הבנתי שהעולם הזה פועל לרעתנו", הסבירה לי, "אמרתי לעצמי שאם ככה, אני חייבת לעקוץ את השיטה. כל מה שעשיתי בשנים הראשונות היה לפתח שירות שרק אני יודעת לתת, ולבנות עסק שבו אני למעשה מייתרת את עצמי - מרוויחה כמה שיותר, עובדת כמה שפחות ומשיגה כמה שיותר זמן איכות משפחתי".
יש נטייה לבלבל בין חופשה לבין זמן איכות עם המשפחה, כאילו שני המושגים האלה שקולים, אבל הם ממש לא. חופשה משפחתית - במיוחד כזו שבאה מתוך בחירה מודעת להשקיע בחוויות משותפות היא דבר נפלא. היא יכולה ליצור זיכרונות משותפים, לחזק קשרים ולהעניק חוויות שהילדים יזכרו לכל החיים. אבל זמן איכות אמיתי - הליבה של חיים משפחתיים בריאים - לא אמור להתרחש רק כשאנחנו מנותקים מהחיים הרגילים שלנו. הטיול המשפחתי לנחל הקרוב, ארוחת השבת המשותפת סביב השולחן, השיחה לפני השינה - רוב הדברים המהנים והמחברים שאנחנו יכולים לעשות עם הילדים או בני הזוג שלנו הם דווקא כאן ובחינם. והבעיה האמיתית מתחילה כשהחופשה בחו"ל הופכת להיות הרגע היחיד שבו אנשים מצליחים להיות באמת נוכחים. ואולי, רק אולי, הדרך לנצח את הסיסטם היא לא לחפש כל הזמן את הדיי אוף, אלא לבנות לעצמנו חיים שלא צריך לקחת מהם חופשה.
rachelm@makorrishon.co.il
עוד כתבות בנושא
