נתחיל בעובדה: טבע זה אחלה, לפעמים הוא אפילו יפה, אבל טבע לא נועד שיישנו בו. אם הוא היה מיועד לשינה, אלוהים היה עושה את האדמה הרבה יותר נוחה. נמשיך בעובדה אחרת: אני לא איש של טבע, בטח בכל הנוגע לשרידות בטבע. סביר להניח שאם הייתי נולד בעידן קדום, הייתי נטרף על ידי אנטילופה או על ידי חיה לא טורפת אחרת. לכן, כשד"ר זמרי אמרה לי שיוצאים לקמפינג עם ההורים מהכיתה של אדם, אמרתי לה שאין מצב שאני בא לזה והתחלתי לארוז.
האמת היא שכשגיליתי איפה הקמפינג התלהבתי. נוקדים? אחרי שנים שאנחנו בבית ספר די שמאלני, וסוף־סוף מתגלים ניצני ימניות. ההורים של הכיתה של הבן שלי החליטו לנסוע לקמפינג בנוקדים? איזה אומץ, גם לישון בשטח בגוש עציון וגם סמוך לאביגדור ליברמן. סחטיין. ההתלהבות חלפה כשהבנתי שמדובר בטעות סופר והקמפינג הוא בכפר הנוקדים, שזה ליד ערד ובלי ליברמן.
מלאכת האריזה לקמפינג היא בעצם ההוכחה שאף אחד לא רוצה לצאת לקמפינג, כי כל מה שאתה אורז אלה דברים שמטרתם לתת לך תחושה שאתה בבית: כריות, שמיכות, מצעים, אוכל ביתי, מטענים ניידים, סירים, מחבתות ועוד מלא דברים שתמיד יש כשישנים בבית. בשישי בצהריים יצאנו לכיוון ערד, אני, הדוקטור, שלושת הילדים ומלא חששות בליבי, שלשמחתי התגלו כמוצדקים.
הכי מעניין
| צילום: איור: יבגני זלטופולסקי
על אף התנגדותי, אני חייב להגיד שכשהגעתי לכפר הנוקדים אורו עיניי: מתחם ענק של קמפינג למפונקים כמוני, עם המון אוהלי ענק לקבוצות, שירותים מטופחים, עגלות מיוחדות שעוזרות לך להביא את הציוד מהאוטו, מתחמי מדורות, בתי עץ ועוד כהנה וכהנה דברים שמאפשרים גם לאדם ששונא קמפינג לא לסבול בקמפינג.
כמעט כתבתי "ליהנות בקמפינג".
מקימים מאחז
הגענו באיחור קל. רוב ההורים והילדים כבר התמקמו בתוך האוהל הגדול. שם, כדי שהילדים ירגישו שהם עדיין ישנים באוהל קטן ומשפחתי, הקימה כל משפחה את האוהל המתוקתק שלה. ד"ר זמרי ואני ניסינו לאתר פינה שנוכל להקים בה את האוהל שלנו, ולאחר כמה ניסיונות כושלים איתרנו אחת כזאת. את האוהל לקחתי מחברי הטוב איתמר פליישמן, שהבטיח לי שזה האוהל הכי פשוט בעולם, "רק מושכים בשני מקומות והוא פתוח". אחרי ארבעים דקות של הסתבכות ניסיתי להתקשר אליו, אבל המקום הוא כל כך טבע שאין בו קליטה. אחרי עוד רבע שעה עמד מולנו משהו שנראה כמו אוהל, רק נמוך מאוד. לפתע הגיע בחור, אחד האבות בכיתה, רופא שיניים, ושאל באלגנטיות: "אתם בטוחים שזה אמור להיראות ככה?". אמרתי לו בביטחון מופרז: "בטח אחי, זה אוהל שכיבה". והוא אמר שהוא לא מכיר אבל נראה לו שזה לא אמור להיראות ככה. יאללה יאללה, כל רופא שיניים חושב שהוא יכול להעיר לי על איך בונים.
"אחי, הרגליים טלסקופיות, תמשוך למעלה וזה יסתדר", הוא אמר. מושפל הקשבתי לרופא, מתחתי את הרגליים והאוהל אכן עמד לתפארת מדינת ישראל. החלטתי להתחבר לרופא השיניים הנחמד כדי שלא יחשוף בפני הכלל שאני בושה למין הגברי.
רועה צאן ערבי סמוך ליישוב נוקדים במזרח גוש עציון. | צילום: מרים צחי
הילדים בינתיים עשו מה שילדים עושים בטבע, שזה ליהנות ממש ולהיפצע בחיק הטבע: אחד נופל על אבן, אחד נשרט מעץ, אחד מתקוטט עם תן. שירן בינתיים שמה מצעים על מזרנים, כי מי לא ישן על מצעים בטבע. ואני יצאתי החוצה לדבר עם החבר'ה.
אני לא טוב בלדבר עם החבר'ה אז בעיקר שתקתי עם החבר'ה. ד"ר זמרי, לעומת זאת, יכולה להתחבר גם עם עץ סקויה.
בשלב מסוים שני גברברים הלכו לתפעל את המנגל ואני, כמו נער מים, דאגתי להם מדי פעם לשתייה, כי כמו שכבר הזכרתי בעבר, אני גרוע במנגל עד כדי כך שכשהאחראי הולך לשירותים הוא מבקש ממני לא לשים עין על הבשר.
עוד כתבות בנושא
א"ש לילה
מיד אחרי ארוחת הערב יצאנו כולנו לסיור לילה, שבו היה סיכוי שנראה עקרבים, כי מי לא רוצה לראות במתחם השינה שלו חיה שיכולה לגרום לכך שינחת פה מסוק ויפנה אותך. הסיור היה מאכזב קלות ולא ראינו אפילו עקרב אחד, עד שנייה לפני הסוף, אז חזינו בעקרב צהוב. לפי דעתי הוא שתול של ההפקה, כמו ההוא בטיילת שזוכה ב"אס זוכה קינג בוכה". הילדים התלהבו כי לדברי המדריכה זה העקרב הכי ארסי בארץ. באופן כללי, ילדים יתלהבו מכל דבר שהוא "הכי בארץ": "שחקן הכדורגל הכי טוב בארץ", "אוהל השכיבה הכי נמוך בארץ", "האבא מב'־3 הכי גרוע במנגל בארץ".
כשחזרנו מהסיור הדלקנו מדורה, ובעיקר התרכזנו בזה ששום ילד לא יועלה בטעות לעולה, כי הם רצו מסביב לאש כמו משוגעים. בין לבין שיחקתי לראשונה בחיי "אליאס", שזה משחק ממש מגניב שבו אתה רומז במילים על כל מיני ביטויים ומקלל בלב חברי קבוצה איטיים שנתקעים שעה על כל מילה. הבנים הפסידו לבנות.
לאט־לאט החלו משפחות להזדחל אל האוהל הגדול לשינה. חוץ מהילדים שלי, כמובן שהחליטו שהם רוצים להישאר ערים עד הזריחה. הייתי משאיר אותם לבד להיטרף על ידי זאב, אבל היה קור אימים ולא יכולתי לכבות להם את המדורה כי זה היה מדליק להם דלקת ריאות. בשלוש בלילה החלטנו, אני ועוד אב גמור מעייפות, לשים לזה סוף ולכבות את המדורה כמו שגברים מכבים מדורה: עם שני קנקני מים.
למחרת, עוד לפני הקפה, כבר יצאנו לסיבוב על גמלים. עליתי עם פלג על גמל, שירן עלתה עם אדם על גמל, וגפן עלתה לבד על חמור לבן כי היא משיח עכשיו. חזרנו למאהל ואני הרגשתי שמיציתי. כמו איזה חזאי טיקטוק זרקתי לאוויר ליד הדוקטור שיש גשם מטורף והוא עוד מעט מגיע לכאן וחייבים לצאת. הד"ר הביטה לשמיים הכחולים והחמימים ואמרה לי שיהיה בסדר. המשכתי לצעוק Winter is coming גם בשעה שאנשים הורידו חולצות כי התחילו להזיע מחום. הילדים שיחקו כדורגל והאבות שיחקו ביניהם מי מצליח לשכנע את אשתו להיות הראשון שחותך.
בערך בשתיים בצהריים נצפו עננים שחורים מתקרבים מכיוון המרכז. ארזנו תיק־תק את הציוד והילדים, דחפנו הכול לרכב, נפרדנו לשלום ויצאנו בחזרה למרכז. "נהניתם, ילדים?", שאלה ד"ר זמרי את היושבים מאחור, והם צרחו שכן. "נהנית, מאמי?", שאלה ד"ר זמרי את הנהג העגמומי. הוא שתק שכן, והפעיל וישרים.