סופרת המדע הבדיוני קלי לינק זכתה פעם בטיול חינם בעולם, אחרי שניצחה בתחרות פומבית. התחרות הייתה על התשובה המוצלחת ביותר לשאלה "למה אתה רוצה לנסוע מסביב לעולם", ולינק ענתה: "כי אי אפשר לעבור דרכו". אם בכל זאת אפשר היה לעבור דרך העולם, לו חפרנו מנהרה דרך מרכז כדור הארץ עד לצד השני, המיתוס הישראלי אומר שהיינו מגיעים לאוסטרליה. זה לא לגמרי מדויק, אך מספיק קרוב כדי להטעין את הטבח באוסטרליה במשמעות סמלית נוספת: לא ישראל הייתה העניין בטבח הזה. המרחק העצום בין מדינת ישראל לבין מקום הטבח מלמד אותנו שהמדינה והמדיניות שלה הן רק תירוץ.
הרוצחים פעלו במקום כמעט הכי רחוק מישראל על הגלובוס. הם לא חיפשו מטרות ישראליות אלא יהודיות. הם לא רצו למחות נגד מדיניות ישראל, אלא לטבוח ביהודים. הטבח במדליקי נרות חנוכה הפך לסמל של מלחמת בני החושך בבני האור, והוא משרטט בבירור את קווי המתאר של המלחמה הזו: אין מדובר במלחמה פוליטית, אלא במלחמת דת. בכל פינה בעולם אנחנו רואים: האנטישמיות חזרה, בלי מסווה ובלי בושה. מוסלמים ונוצרים, בשמאל הרדיקלי ובימין הקיצוני – האנטישמים צצים בכל פינה כפטריות אחרי גשם חומצי.
האנטישמים הללו בהחלט ממקדים את שנאתם ואת הרטוריקה שלהם במדינת ישראל – אך זה בעיקר משום שהמדינה היא נכס וסמל של העם היהודי. הרב סולובייצ'יק אמר פעם שאפשר ללמוד משהו מהאנטישמים: הם יודעים להריח מה הכי חשוב לקיום היהודי בדור הזה, ומתקיפים דווקא את הגרעין הזה. הפלורליזם והסובלנות המפורסמים של הממלכות ההלניסטיות התפוגגו משום מה לנוכח המפגש עם היהדות והיהודים, והוחלפו בגזירות השמד של אנטיוכוס. המלך הסלווקי גזר על עבודת המקדש, על שמירת שבת ועל ברית מילה – שלושת היסודות האיתנים של הזהות היהודית בימים ההם. אחרי חורבן בית המקדש עברו הנוצרים בימי הביניים להתקיף את לימוד התורה, את התלמוד ואת "התלמודיזם היהודי". בחוש הריח החד שלהם זיהו שאין יהדות בלי תורה. היום, אמר הרב סולובייצ'יק, האנטישמים מתקיפים את מדינת ישראל – וזה מלמד עד כמה המדינה חשובה ליהדות.
הכי מעניין
עוד כתבות בנושא
לענייננו היום צריך להדגיש היא שהשנאה למדינת ישראל היא אחד הענפים של שנאת היהודים – ולא להפך. אפילו אלו מהמוסלמים שהחלו לשנוא אותנו רק אחרי הקמתה של מדינת ישראל, התיכו במהרה את השנאה החדשה למדינה לתוך השנאה הנושנה ליהודים.
הסופרת היהודית-אמריקנית דארה הורן פרסמה עוד לפני המלחמה ספר על האנטישמיות העכשווית, ושמו "אנשים אוהבים יהודים מתים". הטיעון המרכזי של הורן הוא שטעינו כאשר חשבנו שאנטישמיות היא נחלת העבר הרחוק; שהשלינו את עצמנו כאשר האמנו שהדברנו אותה לנצח. בסוף המאה העשרים הייתה תחושה שאנטישמיות היא גחמה של העבר הברברי, כמו האמונה בשדים וברוחות או כמו רופאים שלא שוטפים ידיים לפני ניתוח. לתדהמתנו גילינו במאה העשרים ואחת שהאנטישמים רק הורידו ווליום לכמה שנים אחרי השואה, ואז חזרו – ובגדול. לא השנים האחרונות הן החריגות בהקשר הזה, אלא העשורים שקדמו להן.
כל זה לא אומר שאי אפשר להיאבק באנטישמיות. אבל למרבה הצער אנחנו לומדים שמאבק באנטישמיות אינו דומה למאבק באבעבועות השחורות אלא למאבק בקורונה: אפשר לרסן אותה, אפשר לצמצם את נזקיה, אך איש כנראה לא יצליח להעלים אותה מעל פני האדמה. את המשימה הזו ניאלץ להשאיר למשיח. אני מעריך את אלו שמתאמצים להתווכח עם אנטישמים ברשתות החברתיות, אך אכזבה מצפה למי שחושב שכך יצליח להדביר את עמדותיהם. כדי להצליח במאבק הזה, אפילו הצלחה חלקית, אנחנו חייבים להכיר בעובדות המרות: אנטישמיות היא מצב הצבירה הרגיל; היא הנורמליות החדשה-ישנה של המערב. לא תופעה חדשה בתכלית מתגלה לעינינו הנחרדות, אלא אמת נושנה מאוד: בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו.
עוד כתבות בנושא
