הידיעה על כך שישראל היא המדינה הראשונה, ולעת עתה היחידה, המכירה בסומלילנד כמדינה עצמאית, עשויה להיראות במבט ראשון כעוד אנקדוטה בשולי הדיפלומטיה הישראלית. אך למעשה, המהלך הזה חושף את אחד הפרדוקסים המביכים ביותר בזירה הבינלאומית, ומציב מראה לא מחמיאה מול פניהן של מדינות רבות שהכירו בשנים האחרונות ב"מדינת פלסטין".
בעולם, לפחות זה המערבי, שטוען כי המשפט הבינלאומי הוא נר לרגליו, המקרה של סומלילנד מול המקרה הפלסטיני מוכיח כי בפועל, החוק הוא בחלק מהמקרים רק המלצה, והפוליטיקה דורסת את המציאות המשפטית. אם נניח לרגע בצד את הנרטיבים והסיסמאות, ונבחן את המציאות במשקפיים המשפטיים הקרים של המשב"ל, נמצא שסומלילנד היא הרבה יותר מדינה ממה ש"פלסטין" הייתה או תהיה בעתיד הנראה לעין.
עוד כתבות בנושא
הבסיס להגדרת מדינה והכרה במדינה במשפט הבינלאומי הוא אמנת מונטווידאו משנת 1933. אמנה זו, שהפכה לחלק מהמשפט הבינלאומי המנהגי מחייבת את כלל מדינות העולם. היא מציבה ארבעה תנאים מצטברים הכרחיים כדי שישות תוכר כמדינה: אוכלוסייה מוגדרת; טריטוריה מוגדרת; ממשלה אפקטיבית; ויכולת לנהל יחסי חוץ.
הכי מעניין
בחינת המקרה של סומלילנד, הממוקמת בקרן אפריקה, מגלה כי היא צולחת בקלות מרשימה לפחות שלושה מתוך ארבעת המבחנים הללו. יש בה אוכלוסייה מובחנת של כחמישה מיליון איש, הרואה עצמה כלאום נפרד ומגובש מזה כמאה שנים. יש לה טריטוריה מוגדרת היסטורית (שחפפה את סומלילנד הבריטית לפני האיחוד הכושל עם החלק האיטלקי). וחשוב מכל - יש לה שלטון אפקטיבי.
סומלילנד | צילום: AFP
בעוד שסומליה השכנה, ממנה הכריזה סומלילנד על עצמאות, היא הדוגמה הקלאסית ל"מדינה כושלת" (Failed State) שבה שולטים אנרכיה וטרור, סומלילנד מתנהלת כישות דמוקרטית למדי, יציבה, בטוחה ומתפקדת, המעניקה שירותים לאזרחיה ושולטת בשטחה טוב יותר מרבות ממדינות אפריקה המוכרות באו"ם.
מנגד, הבה נבחן את "מדינת פלסטין", זו שזכתה לאחרונה למטריית הכרה מצד מדינות אירופאיות נאורות. אוכלוסייה? יש. אך כאן מסתיים הדמיון למדינה מתוקנת. טריטוריה מוגדרת? אין. השטח שנוי במחלוקת, גבולות הקבע מעולם לא נקבעו, והטריטוריה עצמה מפוצלת פיזית ופוליטית. שלטון אפקטיבי? זהו המרכיב החסר ביותר. הפלסטינים מציגים מודל שלטוני מפוצל, מסוכסך ונעדר מונופול על הכוח. הרשות הפלסטינית מתקשה לשלוט בערי הגדה ללא סיוע חיצוני, ועזה מתנהלת (או לא מתנהלת) תחת שלטון נפרד לחלוטין. במונחים משפטיים יבשים, הישות הפלסטינית רחוקה מלעמוד ברף המינימלי של "מדינה" כהגדרתה במשפט הבינלאומי.
האירוניה היא שהמקום היחיד שבו הפלסטינים מצטיינים הוא התנאי הרביעי: היכולת לנהל יחסי חוץ. הם בנו מערך דיפלומטי משומן שהצליח לשכנע את העולם להכיר בישות כמעט וירטואלית כמדינה. סומלילנד, לעומת זאת, שמקיימת קשרים בינלאומיים ענפים דה-פקטו, נותרה מחוץ למועדון. כעת, עם ההכרה הישראלית, היא עולה כיתה גם בהקשר הזה.
עוד כתבות בנושא
אז למה העולם נוהר להכיר בפלסטין ומפנה עורף לסומלילנד? התשובה פשוטה ועגומה: המשפט הבינלאומי מעניין את רוב הקהילה הבינלאומית, ובה גם מדינות אירופה הנאורות, רק כשהוא משרת את האינטרסים שלה. מה שמניע את ההכרה (או אי-ההכרה) הם אינטרסים מדיניים ציניים. ההכרה בפלסטינים היא "בון-טון" פוליטי, מטבע עובר לסוחר בדיפלומטיה הפרוגרסיבית. לעומת זאת, הכרה בסומלילנד טומנת בחובה סיכון פוליטי מול האיחוד האפריקאי ומדינות שחוששות מתקדים של התפרקות מדינות.
צריך לומר ביושר: גם ישראל לא הכירה בסומלילנד מתוך פרץ של מוסר יהודי מרומם או דאגה לזכויות ההגדרה העצמית באפריקה. גם כאן מדובר באינטרסים - ביטחוניים, אסטרטגיים וכלכליים בים האדום. אלא שבמקרה הזה, האינטרס הישראלי הצר מתלכד עם האמת המשפטית ועם הצדק ההיסטורי.
עוד כתבות בנושא
העולם ימשיך ככל הנראה לאמץ את ליבו את ״פלסטין״ ולהתעלם מהמציאות בסומלילנד. אבל המהלך הישראלי יכול להתברר, בהקשר של סומלילנד, כנקודת מפנה בהכרה בה מצד מדינות נוספות, תוך מימוש זכותם של בני הקבוצה הזו להגדרה עצמית על בסיס המתחייב מהמשפט הבינלאומי.