ההכרה הישראלית בסומלילנד עליה הכריזה ישראל ביום שישי, טרדה את מנוחתם של אלו המודאגים מכך שהפעולה אינה עולה בקנה אחד עם המשפט הבינלאומי הנוהג. העולם מכיר בריבונות סומליה על כל שטחה, ונמנע מלהכיר בפיצולה. בנוסף, נשמעות טענות כי הכרה בריבונות מדינית חדשה מסוג זה, יכולה את הקייס הפלסטיני להקמת מדינה עצמאית, ללא שליטה כלשהי על השטח של ישראל.
לדעתי, ההכרה בסומלילנד היא צעד נכון, אף במנותק מההקשר הגיאופוליטי (עליו בוודאי יפרטו רבים אחרים), ודווקא מהסיבות המשפטיות האלו ממש.
כשלמדתי משפט בינלאומי פומבי, הדוגמא של סומליה עלתה כדוגמא למדינה שלפי כל קריטריון אפקטיבי של הגדרת מדינה הפסיקה להיות כזו על פי כל מבחן מעשי. קיימים שלושה מבחנים בסיסיים ומוסכמים על מנת שטריטוריה תוכל להיות מוכרת, על פי המשפט הבינלאומי כמדינה: טריטוריה מוגדרת, אוכלוסייה קבועה ושליטה אפקטיבית. התנאים הללו לא התקיימו כבר אז שנים רבות במדינה שכל תחום שלטונה האפקטיבי, כפי שהגדיר זאת המרצה, הוא כמה רחובות סביב שדה התעופה של מוגדישו.
הכי מעניין
עוד כתבות בנושא
סומליה מקיימת רק מבחן רביעי, חשוב פחות, בכך שהיא מסוגלת לקיים יחסי חוץ, משום שהקהילה הבינלאומית מכירה בה, וזו בדיוק הבעיה. הדוקטרינה המקובלת מנתקת בין ריבונות אפקטיבית להכרה פורמלית, ומקדשת אישיות מדינתית, גם כשמדובר בקליפה ריקה. לעומת סומליה הגדולה, סומלילנד שהתפצלה ממנה היא מדינה למופת - עם מוסדות מתפקדים, שליטה אפקטיבית בשטח ובאוכלוסייה, ואפילו דמוקרטיה בסיסית. כבונוס, בניגוד לסומליה, היא לא מוקד של חוסר יציבות אזורי, פיראטיות וטרור, אלא להפך, נווה מדבר יציב באזור קשוח.
אם כך, מדוע, למען השם, עד לערב שבת פרשת ויגש התשפ"ו, העולם כולו המשיך להכיר במדינת סומליה כמדינה ריבונית על אף שאינה עומדת בשום הגדרה של מדינה, וסרב להכיר בסומלילנד המתפקדת? התשובה היא סטטוס קוו ופוליטיקה. ההסדרים הבינלאומיים שנקבעו לאחר מלחמת העולם השנייה לא מתפקדים, אך מצד שני, מתוך פחד ממה שיבוא אם יודו בקריסתם, כולם ממשיכים להתנהל כאילו הם עדיין רלוונטיים.
מבחינת רוב מדינות העולם, עדיף לתחזק את האשליה של מדינות מאוחדות, אף אם הן מכילות מספר גופים מדינתיים, כשהמתפקדים ביניהם הם לא דווקא אלו המוכרים, מאשר להסתכן במצב של פיצולים בתוך מדינות וצעדים בדלניים. האם זה מסייע לסדר העולמי? ספק רב – כפי שרוסיה מדגימה עם מדינות החסות (המלאכותיות והמוכתבות מלמעלה, בניגוד לסומלילנד) אותן שתלה אצל שכנותיה, הפיצולים מתרחשים כך או כך, משום שהצדדים הסוררים מבחינת הבינלאומי גם כך אינם מתחשבים בהם, אך דה יורה, רשמית, טוב לכולם לשחק את המשחק.
הנמל בסומלילנד, סומליה. | צילום: AFP
כך, שלטון תומך טרור, כאוטי ולא מתפקד כמו בסומליה מוכר על ידי המערכת הבינלאומית, ואף ישלח נציגות למועצת הביטחון של האו"ם בעוד מספר ימים. כך, בדפוס פעולה דומה (אף כי שונה בפרטיו) מדינה לא קיימת כמו פלסטין מציקה לישראל במוסדות הבינלאומיים, מוכרת על ידי יותר ויותר מדינות ומנצלת את מעמדה בשביל להצר את צעדיה של ישראל תוך שימוש ציני בבתי הדין הבינלאומיים על אף שגם היא, לפי כל הגדרה סבירה, לא אמורה להיחשב כמדינה.
הדין הבינלאומי במתכונתו הנוכחית איבד את הקשר בין עקרונותיו המוצהרים לבין המציאות עליה הוא מבקש לשלוט, והפך לדין שאבד עליו הכלח. הוא מקדש את הקיים כשהוא מסרב לאפשר לגופים יציבים והומוגניים פיצול מהם, גם כשבכך הוא דן אותם למלחמת אזרחים ואי יציבות תמידית. הוא מקדש גבולות שנוצרו במקרה, לרוב, על ידי גופים קולוניאליסטים קודמים, ומכריח את מי שנפל בגורלם לחיות באותם הגבולות להמשיך ולשאת בגורלם העגום, הכל בשביל לתחזק את האשליה של המבנה הבין לאומי, עליו מתבססים המוסדות שנותנים לו את כוחו.
רק במקום אחד מגלה הדין הבין לאומי אקטיביזם חסר פשרות – בהגדרת השטחים שנכבשו ב-1967 ככבושים, למרות שאינם עומדים בשום קריטריון, מגוף מדיני שמעולם לא התקיים כישות עצמאית, בעט בדלי כשהייתה לו האפשרות להפוך לישות שכזו, שאף כיום, אינו עומד באף אחד מהתנאים של מדינה עצמאית, ועדיין, מוכר על ידי רוב העולם ככזה.
לכן, לישראל אין מה לחשוש מהכרה בסומלילנד. לא משום שהכרה כזאת מסתדרת עם הדין הבינלאומי, אלא להפך, משום שהיא לא מסתדרת. הדין הבינלאומי הקיים הפך להיות מקלטם של הנבלים, של הצבועים, של מי שמפרים זכויות אמיתיות, כאלו שמשפיעות על חיי בני אדם בשר ודם, ולא זכויות שהן הגיגים של מלומדי משפט. הוא הפך לכלי מלחמה נגד ישראל, ומשכך, עליה לשאוף לשינויו, אולי יותר מכל מדינה אחרת.
המציאות בה נכפה על מדינת ישראל להיות כפופה למשפט בין לאומי שנוהג בה באיפה ואיפה, בראש ובראשונה, בהכרה בישות המדינית הפלסטינית, טוב שתשתנה. דיקטטורות רקובות, אנטישמיות, ג'יהאדיסטיות כמו סומליה, טוב שיתפרקו, וטוב שאנשים שמעוניינים להיחלץ מהן לחיים טובים יותר, יעשו זאת. היום בסומלילנד, אולי בעתיד, לדוגמא, בעדן ובסווידא, על ישראל לדאוג לאינטרסים שלה. ואם דאגה לאינטרסים שלנו יוסיפו עוד קיסם להפלתו של דין בין לאומי עקום שפוגע בנו אולי יותר מבכל מדינה אחרת, מתוך תקווה להופעתו של דין בין לאומי עדכני ומתאים יותר, יהי זה שכרינו.
עוד כתבות בנושא
עוד כתבות בנושא
