רק לפני כמה ימים הייתי בחוף בונדי בסידני. הלכתי לאורך החוף, צופה באנשים רצים וגולשים בתחילת הקיץ האוסטרלי. התחושה הייתה שלווה, פתוחה וחופשית. זו היתה אוסטרליה כפי שתמיד דמיינתי אותה; מקום שבו אנשים מאמינים שהם יכולים לחיות בביטחון, בגלוי וללא פחד.
להתעורר בימים האחרונים ולראות את אותו החוף מסומן בסרטי משטרה, בדם ובגופות של יהודים שנרצחו בזמן שחגגו את חג החנוכה, זה שברון לב שאיני יכולה לתאר במילים.
עוד כתבות בנושא
הייתי באוסטרליה בשבוע שעבר לא כתיירת, אלא כסגנית נשיא בכירה לעניינים בינלאומיים בליגה נגד השמצה. הייתי חלק ממשלחת לאוסטרליה, של כוח המשימה של ה- J7, קואליציה המייצגת את שבע הקהילות היהודיות הגדולות בתפוצות. טסנו לאוסטרליה כי ראינו את סימני האזהרה האדומים מהבהבים. נסענו כי הקהילה היהודית באוסטרליה נמצאת תחת מצור מאז ה-7 באוקטובר, ומתמודדת עם עלייה של כמעט פי חמישה בשיעור האירועים האנטישמיים מאז מתקפת חמאס ב-7 באוקטובר.
נסענו כדי להשמיע קול אזהרה.
הכי מעניין
עצרת בבית בחב"ד בבונדי בסידני, אוסטרליה | צילום: EPA
בפגישות עם בכירי ממשלה וחברי פרלמנט, המסר שלנו היה ברור ודחוף: מה שמתחיל במילים יכול להסתיים באלימות. הזהרנו שהנרמול של קריאות ל-"גלובליזציה של האינתיפאדה" וההסתה הבלתי מרוסנת ברחובות עלולות כמעט בהכרח להוביל לשפיכות דמים. ביקרנו בבית הכנסת "עדס ישראל" במלבורן, שהותקף והוצת לפני שנה על ידי תוקפים הקשורים למשטר האיראני, הוכחה ממקור ראשון למה שקורה כשהשנאה עוברת מדיבורים למעשים.
דרשנו מהממשלה ליישם את תוכנית הפעולה למאבק באנטישמיות, שהוכנה על ידי השליחה המיוחדת לפני כמעט חצי שנה. דרשנו שהשנאה הזו תטופל כאיום על הבטחון הלאומי.
למרבה הצער, ההמלצות הללו לא יושמו מספיק מהר. וכעת, לפחות 15 אנשים חפים מפשע, בהם ילדה בת 12, רב ושורד שואה, נהרגו. זו לא הייתה אלימות מקרית. זו הייתה תוצאה צפויה של שנאה מתמשכת ומבעבעת. אבל בתוך הזוועה יש סיפור נוסף, כזה שראיתי במו עיניי ימים ספורים לפני ההתקפה.
במהלך הביקור שלנו, נפגשנו עם קהילת חב"ד שנפגעה בפיגוע, חלקנו אף בילו איתם יחד את השבת. התפללנו יחד, אכלנו יחד ושרנו יחד. הבטנו בעיניה של קהילה פגועה אך לא שבורה, עם חוסן שהוא חלק ממנה כבר מאות שנים.
זו הרוח שאנחנו צריכים עכשיו יותר מתמיד.
המחבלים רצו להפוך את חג החנוכה, חג האור, לימים של חושך. הם רצו להפוך חגיגת הישרדות יהודית לזירת מוות יהודית. הם רוצים שנפחד, שנחביא את החנוכיות שלנו, שננעל את דלתותינו, שנוריד את מגן הדוד.
לא ניתן להם את הניצחון הזה.
חנוכה הוא סיפורם של מעטים המנצחים את הרבים, של האור הדוחה את החושך. הוא מלמד אותנו שאפילו להבה אחת יכולה להתנגד לחושך שמאיים עלינו. בעקבות הטרגדיה הזו, קהילות יהודיות ברחבי העולם לא ייסוגו אל הצללים. נדליק את הנרות שלנו. נתאסף בבתי הכנסת ומחוץ להם. נישא את זהותנו בגאווה. אבל חוסן אינו אסטרטגיה לביטחון. הקהילה היהודית לא יכולה להילחם בקרב הזה לבד.
עוד כתבות בנושא
הממשלה האוסטרלית, וממשלות ברחבי העולם, חייבות לפעול מעבר למילות תנחומים. כקהילת מיעוט שנאלצת להקיף את בתי התפילה בחומות ולהציב מאבטחים בכל כניסה, למדנו שהגנה עצמית אינה מספיקה. המאבק באנטישמיות הוא הדרך היחידה להתגבר על הצונאמי הזה של שנאה אנטי-יהודית.
גינויים ללא פעולה ממשית הם חסרי משמעות עבור המשפחות הקוברות את יקיריהן. אנחנו צריכים מודיעין פרואקטיבי כדי לפרק רשתות אלימות. אנחנו צריכים אפס סובלנות להסתה. אנחנו צריכים מנהיגים שיפסיקו לתת מקום לשנאה למען תועלת פוליטית.
חוף בונדי צריך להמשיך להיות סמל לחיים, לחירות ולדו-קיום, לא לטרור. אנחנו לא יכולים לקבל זאת כמציאות חדשה.
לזכר מי שאיבדנו, ולמען עתידם של מי שנותרו, עלינו להפוך את האבל לקריאה פעולה. נמשיך להשמיע את פעמוני האזהרה עד שישמע.
למען אחינו ואחיותינו בסידני, אנו ממשיכים להאיר את אורנו.
עוד כתבות בנושא
המאמר פורסם לראשונה באנגלית ב-EJewishphilanthropy