את הניסוח הכי אינטליגנטי של העמדה החרדית כתב דווקא חוזר בתשובה. בשנת תשי"ט (1959) הודפסה בניו־יורק החוברת "יהדות התורה והמדינה" מאת "א' גיטלין". המחבר האמיתי היה חסיד חב"ד אוריאל צימר, שהיה מקורב לרבי מלובביץ'. צימר נולד בווינה, עלה עם הוריו לארץ ישראל, ולמד בבית הספר הריאלי בחיפה ובגימנסיה הרצליה. אחרי שחזר בתשובה ירד לארה"ב והתקרב לחסידות חב"ד. הוא שלט ב־17 שפות ועבד כמתורגמן באו"ם. מזכ"ל האו"ם אז, דאג האמרשלד, התפעל מהמגוון הלשוני שלו, ונהג לומר שצימר לבדו הוא "או"ם שלם".

מה הטיעון המרכזי שניסח צימר נגד המדינה הציונית? הוא התחבר באופן מפתיע לעמדות פרוגרסיביות בחקר ההיסטוריה, וטען שהלאומיות היא המצאה מודרנית. לטענתו הציונות היא בסך הכול גרסה יהודית ללאומיות המפוברקת הזו. הציונות מנסה לשנות באופן מלאכותי את ההגדרה העצמית שלנו: להפוך את עם ישראל מקהילת עובדי ה' ללאום מדיני.

זהו טיעון חזק, ואינטליגנטי הרבה יותר מהתחכמויות ההבל שאנחנו רגילים לשמוע מתועמלנים חרדים. מתוך ההגות הציונית־דתית אפשר לחלץ תשובות טובות לטיעון הזה: הרב סולובייצ'יק סבר שלאומיות ורוחניות הן שתי קומות של בניין אחד; הרב קוק האמין שהן שתי פנים של אותו הדבר. אך כאן אני רוצה להציג חלופה עמוקה לתפיסה הזו, שצמחה דווקא בעולם החרדי עצמו – עד שלדאבוננו התפוגגה.

פועלי אגודת ישראל (פא"י) הייתה תנועה חרדית־לאומית. אלו שמכונים היום "חרד"לים" הם בסך הכול אחד הגוונים של הציונות הדתית – למרות ההתלהמות שלהם וההתלהמות נגדם. בניגוד אליהם, הפא"יניקים היו באמת חרדים ובאמת לאומיים. הגרעין הקשה שלהם היו הייקים, יוצאי תנועת "תורה עם דרך ארץ" של הרש"ר הירש; ההוגה המובהק שלהם היה נכדו, הרב ד"ר יצחק ברויאר. הוא טען שמדינה ריבונית חיונית לעם ישראל – אך דווקא אם היא כפופה לתורה ולמצוות. החרדים של היום מציגים אדישות מהותית ביחס למדינה. ח"כ הרב אברהם רביץ אמר על מדינת ישראל: "ועד בית גדול". לעומתם, הרב ד"ר ברויאר טען שאסור להיות אדישים כלפי מדינה יהודית: מדינה יהודית תורנית היא משאת נפש, ומדינה יהודית חילונית היא חילול הקודש.

לזמן מה נראה שהאופציה החרדית־לאומית דווקא יכולה לעבוד. בבחירות לכנסת השנייה זכתה פא"י בשני מנדטים, בזמן שאגודת ישראל קיבלה בסך הכול שלושה. לפא"י היו אז מוסדות, יישובים, הגות ותנועת נוער. בתוך דור אחד המוסדות קרסו או השתנו, ההגות דעכה ותנועת הנוער "עזרא" שינתה כיוון. תנועת פא"י שקעה ונעלמה.

נדמה לי שאחד הגורמים המרכזיים לקריסת פא"י היה השירות הצבאי. בקום המדינה, דתיים וחרדים התפללו באותם בתי כנסת ולא הייתה ביניהם הבחנה ברורה. בעשורים הבאים, חובת השירות הצבאי אילצה את כולם לבחור צד: מי שמשרת ציוני, מי שמשתמט חרדי. השאלה הבינארית הזו – אחת או אפס – לא השאירה מקום לעמדות ביניים מורכבות. איך אפשר לענות לשאלת הגיוס מתוך העמדה החרדית־לאומית שתיארנו? בסימפוזיון פילוסופי אפשר לענות: אנחנו בעד שירות צבאי במדינת התורה המדומיינת. אך מה עושים כאשר מגיע בדואר צו גיוס לצבא הממשי של מדינת ישראל שאינה תורנית? הפא"יניקים לא מצאו תשובה ברורה לשאלה. אלו מבניהם שהתגייסו הפכו ברובם לסרוגים מן השורה, ואלו מבניהם שהשתמטו הפכו לחרדים רגילים. הסיסמה "מדינת התורה" הייתה ציונית מדי בשביל החרדים, וחרדית מדי בשביל הציונים.

צר לי על היעלמותה של פא"י. אני מתגעגע לא רק לסבא ראובן הפא"יניק, אלא גם לאופציה החרדית־לאומית שהציבו הוא וחבריו. באופן אישי, לא הייתי מוצא את עצמי בחבורה הזו – אבל זה היריב האידיאולוגי שהייתי רוצה לימיני. הציונות הדתית צריכה מישהו שיאתגר אותה מהצד הדוסי, והחרדים של היום לא יכולים לעשות את זה. ההתנהלות שלהם מסואבת מדי, המבנה החברתי שלהם רקוב מדי, האידיאולוגיה שלהם שטחית מדי. "מחבלים" ו"שונאים" יש לנו מספיק גם בלעדיהם. הפא"יניקים היו יכולים להיות אלו שיזכירו לנו שהמסירות לעבודת ה' היא המילה הראשונה והאחרונה; שהתורה היא מעל לכול; שקלישאות על המקף המחבר אינן תחליף להשקפה דתית עמוקה. החרדים־הלאומיים כבר לא כאן כדי להזכיר לנו את זה; אין לנו ברירה אלא לאתגר את עצמנו בעצמנו.

motzash.navon@gmail.com