שתי החלטות חדשות פרסם שר החינוך בשבועיים האחרונים: אסור להזמין את אנשי "אחים לנשק" להרצות בפני תלמידים; אסור לתלמידי היסודי להביא טלפונים לבית הספר. ההחלטה הראשונה עשתה הרבה יותר רעש, אך בעיניי השנייה חשובה הרבה יותר.

הייתי מעדיף יותר גמישות למנהלים בעניין האיסור על הטלפונים, אך עצם הכיוון מבורך. נערים צעירים לא נוטים להתמסר למרצים סרבנים, אך מתמסרים בהתלהבות לטלפונים שלהם – ומשלמים על כך מחיר יקר. כל מורה יספר כמה קשה ללמד כשהטלפון של כל תלמיד רוטט בכיסו בכל דקה. אך יש כאן גם הכרזה עקרונית: אנחנו לא עבדי הטכנולוגיה, אלא אדוניה.

כששאלו את ג'ורג' מלורי למה הוא רוצה לטפס על האוורסט, מלורי השיב: "כי הוא שם". גם אנחנו נוטים לעיתים לאמץ טכנולוגיה חדישה רק כי היא שם, ולא משום שאנחנו באמת צריכים אותה. האם הדגם החדש של אייפון באמת שווה שמונה שעות של תור בחנויות? האם ילדה בת 12 באמת חייבת חשבון טיקטוק? טוב עשתה ממשלת אוסטרליה כשאסרה החודש על שימוש ברשתות חברתיות מתחת לגיל 16. האוסטרלים היו ללעג ולקלס (ברשתות החברתיות, כמובן), אבל נדמה לי שבעוד כמה שנים כולנו נחקה אותם.

אסור למערכת החינוך להתעלם מהטכנולוגיה החדשה, אבל אסור גם לסגוד לה כלאליל. יחס ענייני לטכנולוגיה צריך להתבטא בהצבת גבולות לתלמידים ולסלולריהם, אבל גם בליבת העשייה הפדגוגית של משרד חינוך עצמו. הרבה היבטים במשרד החינוך חייבים עדכון דחוף – למשל, הנוקשות הריכוזית והמבנה הארגוני מימי המנדט. נדמה שכדי לפצות על כך נתקפת המערכת לעיתים בבולמוס נמרץ של אימוץ טכנולוגיה חדישה בכל מחיר. הבולמוס העכשווי מתמקד בבינה מלאכותית. יש הטוענים שמערכת החינוך לא מתמסרת מספיק לבינה המלאכותית, אך הרושם שלי הפוך לגמרי: בכל מקום במערכת מדברים רק על מילת הקסם AI. נכון שהמורים לא בדיוק יודעים מה לעשות עם זה – אבל גם אף אחד אחר לא באמת יודע. האם לא כדאי לחכות כמה שנים, ולא להפוך את ילדינו לשפני ניסיונות לטכנולוגיה שאף אחד לא מבין עד הסוף?

ברור שהתוכנות הללו ישנו הרבה דברים בחיינו. אך עוד מוקדם מאוד לדעת מה הן יעשו היטב ומה לא; אילו משימות אפשר להפקיד בידיהן ומאילו כדאי להיזהר. בכל מקרה, בתקופת הקורונה למדנו שאין תחליף לנוכחות הפיזית של מורה אנושי, בשר ודם. טוב שהמורה הזה ישתמש בטכנולוגיה מתוחכמת, כל עוד הוא זוכר שהוא המחנך, והמחשב הוא רק כלי העומד לשירותו; וכל עוד הוא זוכר שאם אפשר לכתוב בחלל בעזרת עיפרון, לא צריך להמציא עט שעובד באפס כבידה.

ניסיון העבר מלמד שמקצועות היהדות והרוח הם הנפגעים העיקריים מניסויים הרפתקניים במערכת החינוך. אף אחד לא מעז לנגוע בקודש הקודשים של המערכת – לימודי המתמטיקה. כל האופנות המשונות שמטלטלות את מערכת החינוך מדלגות על המקצוע הזה. הילדים שלי לומדים מתמטיקה בדיוק כמו שאני למדתי, לפני יותר משלושים שנה. בלי "הערכה חלופית", בלי "למידה משמעותית", עם מורים קפדנים ודייקנים והרבה שיעורי בית. אף מורה לא מושיב את התלמידים במעגל ושואל איך הם מרגישים בנוגע למשפט פיתגורס. למה? כי לכולם ברור שמתמטיקה התלמידים באמת צריכים לדעת. היסטוריה, תנ"ך וספרות, לעומת זאת, הם לפעמים טרף קל לניסויים חינוכיים בבני אדם צעירים. אני מקווה שלא זה יהיה גורלם של המקצועות החשובים הללו בכל הנוגע לאופנה החדשה של שימוש בוסרי בבינה מלאכותית.

יש גורמים משפיעים יותר מאשר טכנולוגיה חדישה – וזה נכון לא רק בחינוך. חייל ספרטני התלונן פעם באוזני אימו שהחרב שקיבל קצרה מדי. האם הקשוחה השיבה: "תוסיף לה צעד". אלעזר החורני שלנו, מבני מתתיהו, ידע גם הוא את הסוד הזה: בעזרת חרב פשוטה הצליח לחסל את פאר הטכנולוגיה הצבאית של האימפריה הסלווקית – פיל מלחמה. טכנולוגיה היא דבר מצוין, והלוואי שהיו למכבים גם פילים משלהם. אבל בהיעדרם, חרב פשוטה ורוח נכונה ניצחו את מיטב הטכנולוגיה. מה שנכון בשדה הקרב נכון שבעתיים בעולם החינוך. טוב שמגבילים את השימוש של התלמידים בטלפונים חכמים. אך נדמה שלא רק את התלמידים צריך לרסן בהקשר הזה, אלא גם את המערכת שמחנכת אותם.

motzash.navon@gmail.com