בסדרת הטלוויזיה האייקונית "משחקי הכס", ג'ון סנואו אומר אמת פשוטה ומופלאה: כל מה שמגיע לפני ה-"אבל", לא חשוב.
עוד כתבות בנושא
ובכן, הנה דעה לא פופולרית על מבצע "עם כלביא", לציון שישה החודשים שעברו מאז: הוא היה הצלחה מסחררת מבחינה אופרטיבית. מתקנים הושמדו, מדענים חוסלו, ידע של עשורים אבד, מאגרי הטילים האיראניים רודדו ותחושת הביטחון של המשטר התרסקה. ההצלחה ברתימת ארה"ב למבצע, הן בהגנה והן בהתקפה במבצע "פטיש חצות", הובילה לפגיעה - ככל הנראה מוצלחת - במתקן המוגן ביותר של המשטר.
גם היקפי שיתוף הפעולה המבצעיים, המדיניים והמודיעיניים בין ארה"ב לבין ישראל התעלו על כל הציפיות, והיקפי הנפגעים בישראל - כל אחד מהם עולם ומלואו - היו נמוכים משמעותית מהצפי. לממשלות, לצבאות, לקהילות המודיעין ולדיפלומטים בשתי המדינות, מגיעים שבחים על כך.
הכי מעניין
אבל.
האם, דווקא לאור ההצלחה האופרטיבית, ישראל וארה"ב עדיין "רואות עין בעין" את האיום האיראני? בישראל, ברור לכולם כי תם ולא נשלם. איראן איבדה בשנתיים האחרונות את מנוף הלחץ העיקרי שלה על ישראל - רשת הפרוקסי - ובמהלך המבצע נחשפה בפגיעותה ובחדירותה, המודיעינית והאווירית. אך היכולות הגרעיניות שלה - מלאי האורניום המועשר, הצנטריפוגות והידע - לא אבדו לחלוטין. חשוב מכל, המוטיבציה שלה להשיג נשק גרעיני שישמש כתעודת ביטוח רק הלכה וגברה.
"צוק איתן - גרסת איראן"
כבר בלילה האחרון למבצע, לכשהסתמן שהוא מגיע לסיומו, היו מי שאמרו (כולל הח"מ) שעד שהמשטר בטהרן לא ישנה את אופיו, מדובר בעוד סבב, "צוק איתן בגרסת איראן", ולא לחינם הדרג המדיני בישראל ומערכות הביטחון ממשיכים להתעסק בסוגייה.
בצד השני של האוקיינוס, לעומת זאת, רוחות אחרות לגמרי מנשבות. תחילה היה קל לפטור את אמירותיו של טראמפ על "עשיית שלום" בין ישראל לבין איראן, או על הצטרפותה להסכמי אברהם, כעוד אחת מההפרזות של הנשיא. גם את הנזיפות של הדרג המדיני בוושינגטון בקהילת המודיעין שממשיכה להתריע באשר לסכנה האיראנית היה אפשר לבטל כעוד נדבך במלחמה בממסד הביטחוני והמודיעיני.
טראמפ בחדר הפיקוד במהלך התקיפה באיראן | צילום: AFP
אלא שאסטרטגיית הביטחון הלאומי של הממשל, שהתפרסמה לפני כשבוע, כבר לא מותירה הרבה מקום לספק. איראן מוזכרת שלוש פעמים בלבד במסמך: פעם אחת כמי שטראמפ "עשה שלום" בינה לבין ישראל, ופעמיים נוספות כמערערת המרכזית של האזור ש"הוחלשה מאוד" מהתקפותיה של ישראל וממבצע "פטיש חצות", ושתוכניתה הגרעינית "שונמכה משמעותית".
בניגוד למסמכי עבר, אין במסמך הזה - המהווה את המצפן המרכזי של ממשלים אמריקניים לענייני ביטחון לאומי - התחייבות מפורשת למנוע מאיראן נשק גרעיני, לפעול נגד תפוצת נשק גרעיני או להיאבק בשלוחי הטרור של איראן (חיזבאללה, משמרות המהפכה והחות'ים לא מוזכרים בכלל).
עוד כתבות בנושא
העובדה שמזכיר המדינה מרקו רוביו, שעשה קריירה שלמה על היותו "נץ בנושא איראן", לא הצליח להכניס התחייבות מינימלית בנושא, אמורה להדליק את כל נורות האזעקה בירושלים. לראייה, במהלך הקדנציה הראשונה שלו חתם טראמפ על נייר הבנות (באורך חצי עמוד) עם קים ג'ונג' און, ומאז - קול דממה דקה. צפון קוריאה לא מוזכרת בכלל בנייר.
"אבל טראמפ איתנו!", יאמרו בתגובה מגיניו. ובכן, אין חולק על כך שממשל טראמפ מתואם היטב עם ממשלת ישראל, ושהתיאום בין מערכות הביטחון והצבאות - בעיקר מאז הצטרפות ישראל לפיקוד המרכז האמריקני בשלהי כהונת טראמפ הראשונה - הגיע לשיאים חדשים. אבל גם אין שום ערובה שהמחויבות של טראמפ למנוע נשק גרעיני מאיראן תוביל אותו להמשיך ולפעול אקטיבית למניעה, כולל בתרחיש - שנראה, למרבה הצער, סביר - של סבב לחימה נוסף מול איראן.
הפגנה אנטי-אמריקנית ואנטי-ישראלית בטהרן במהלך מבצע "עם כלביא" | צילום: EPA
על יורשיו הפוטנציאליים של טראמפ - סגן הנשיא ג'יי די ואנס (שבמהלך המבצע אמר "אנחנו במלחמה עם תוכנית הגרעין של איראן, לא עם איראן") מימין או הדמוקרטים המתחממים על הקווים משמאל - מיותר להרחיב.
צ'רצ'יל אמר פעם ש"ההצלחה אינה מוחלטת, והכישלון אינו סופני, זהו האומץ להמשיך שקובע". אסור לישראל להסתמא מההצלחה האמיתית של מבצע "עם כלביא". עלינו להמשיך לעמוד באומץ על הצורך להיערך לסבב הבא, אומץ הדרוש גם - אם לא במיוחד - מול נשיא ידידותי.
עוד כתבות בנושא
