יש רגעים שבהם המציאות הישראלית עוקפת בסיבוב אפילו את הסאטירה של עצמה. היום קיבלנו רגע כזה: ראש ממשלת ישראל, בעיצומו של משפט פלילי, נאלץ לקיים פגישה מדינית עם יו"ר פרלמנט זר — בתוך אולם בית המשפט. לכאורה נתניהו היה יכול לוותר על הפרובוקציה הקטנה הזו, אבל באמת - לא נותרה לו ברירה אחרת.
האירוע הזה אינו אנקדוטה צבעונית, אלא סימפטום. הוא ממחיש עד כמה מערכת המשפט - בעיקר בהתעקשותה לנהל את עדות ראש הממשלה בקצב של שלוש ישיבות בשבוע — מתנהלת בניתוק כמעט מוחלט מן המציאות המדינית והביטחונית שבה פועלת מדינת ישראל.
יו"ר בית הנבחרים של פרגוואי ראול לאטורה | צילום: יונתן זינדל - פלאש 90
אפשר, וראוי, להתווכח על עצם המשפט. אפשר לטעון שנתניהו צריך לעמוד לדין, ואפשר לטעון להפך. אבל קשה הרבה יותר להצדיק מערכת שמתעקשת להתייחס לראש ממשלה מכהן כאל נאשם מן השורה, תוך התעלמות מהעובדה שמדובר באדם שנושא על כתפיו אחריות חסרת תקדים: מלחמה רב־זירתית, יחסים עם ארצות הברית, מאבק על הלגיטימציה הבין־לאומית של ישראל וקשרים מדיניים רגישים ברחבי העולם.
הכי מעניין
במישור הפשוט, מדובר באבסורד. מדינה שמצפה מראש ממשלה לנהל מלחמה, יחסי חוץ, ביטחון אזורי וקשרים אסטרטגיים, ובמקביל מחייבת אותו להתייצב שלוש פעמים בשבוע לדוכן עדים — יוצרת התנגשות בלתי אפשרית. גם מי שסבור שנתניהו צריך לעמוד לדין כמו כל אזרח, מתקשה להתעלם מהפער בין תפקידו בפועל לבין המערכת הנוקשה שבתוכה הוא נלכד.
ראש הממשלה בנימין נתניהו בבית המשפט | צילום: מרים אלסטר - פלאש 90
נתניהו, כדרכו, לא מסתפק בלסבול את האבסורד. הוא מדגיש אותו. מחדד אותו. ובמידה רבה — מנצל אותו. הזמנת יו"ר הפרלמנט של פרגוואי לאולם בית המשפט לא הייתה אילוץ טכני בלבד; היא הייתה הצהרה. פרובוקציה אלגנטית. תזכורת חיה, מצולמת, משודרת, לכך שבזמן שהוא נחקר על סיגרים וכתבות — מנהיגים זרים רואים בו שחקן מרכזי ב"עולם החופשי".
לנתניהו לא נותרה ברירה אלא להציג את האבסורד בצורה הכי פומבית שהוא יכול. נתניהו לא טען שהוא מעל החוק. הוא טען, שוב ושוב, שהוא לא מתחת לחוק. שהמשפט, במתכונתו הנוכחית, אינו מתחשב במציאות שבה ראש ממשלה נבחר ממשיך לתפקד כראש ממשלה. ובמקום לומר זאת במסיבת עיתונאים — הוא נתן למציאות לדבר בעד עצמה.
העובדה שפגישה מדינית נאלצה להתקיים בין קירות אולם הדיונים אינה עדות ליצירתיות פוליטית, אלא כתב אישום חמור נגד שיקול הדעת של המערכת. גם השופטים עצמם הודו בדיעבד שאילו היו מודעים למלוא התמונה, הדיון היה מבוטל מראש. אלא שהבעיה עמוקה יותר: מדוע נדרש “בדיעבד”? מדוע אין מראש גמישות, אחריות והבנה של תפקיד? התחושה היא שמרוב הקפדה על לוח הזמנים המשפטי, אבד הקשר עם לוח הזמנים של המדינה. המשפט הפך למטרה בפני עצמה, והמציאות — למטרד.
ראש הממשלה בנימין נתניהו נועד כעת בלשכתו בכנסת עם נשיא ארה״ב דונלד טראמפ | צילום: אבי חיון, לע"מ
ואם כבר מדברים על גמישות, קשה להתעלם מהעובדה שדיונים בבתי המשפט מתבטלים לא פעם מסיבות שגרתיות בהרבה: אירועים משפחתיים של שופטים, מחלה קלה, צינון או אילוצים אישיים אחרים. כל אלה מובנים ולגיטימיים — אבל ודאי שאינם כבדי משקל יותר מפגישות מדיניות בדרג הגבוה ביותר או מהתייעצויות ביטחוניות שגורלן של מדינות מונח בהן.
אפשר לבקר את נתניהו, אפשר להתנגד לו פוליטית, ואפשר לייחל ליום שאחרי. אבל גם מבקריו החריפים צריכים לשאול ביושר: האם כך אמורה להיראות מערכת משפט שמבקשת לשרת מדינה, ולא לנהל אותה? זו אינה שאלה על נתניהו בלבד. זו שאלה על היכולת של מוסדות המדינה להבין את גודל השעה — ועל המחיר שכולנו משלמים כשההבנה הזו נעדרת.
עוד כתבות בנושא
עוד כתבות בנושא
