העלאת חוק הגיוס נושאת בכנפיה בשורה גדולה: השתלבות החרדים באופן רשמי וממוסד במפעל הציוני. אבל לא סתם השתלבות אלא השתלבות מחדש. אם המהלך יצליח תהיה כאן בעצם חזרה של החרדים אל חיק הציונות, שאותה נטשו, וזאת, למרות שפעלו למענה עוד בטרם הוטבע המושג "ציונות" והרבה לפני שהרצל הפך אותה למה שהיא עד היום. על כך ניתן ללמוד מספרו של אהוד לוז, "מקבילים נפגשים": "עד לצמיחתה של 'חיבת ציון' בראשית שנות השמונים הייתה הפעילות למען ארץ־ישראל בקרב יהודי רוסיה נחלתם הבלעדית כמעט של החרדים".
עוד כתבות בנושא
לוז מתאר את המאבק על דמותה של "חיבת ציון" (משכילה או חרדית), התנועה שחוללה את העלייה הראשונה (1882- 1903), ומציין כי "החרדים היו רוב... בקרב תומכי התנועה", והוסיף כי בראשית ימי התנועה "צפה ועלתה השאלה, מי יעמוד בראש התנועה. החרדים שהיו כאמור רוב ואשר ראו עצמם אפוטרופסים על היישוב בארץ ישראל, חתרו ליטול את ההנהגה".
על אף האמור לעיל לא כל החרדים היו בעד הציונות, אך ניתן לראות שהייתה בקרבם תמיכה גדולה ואף ניסיון ליצור הגמוניה חרדית בהובלת המפעל הציוני. כידוע, עם השנים התפתחה בקרב החרדים התנגדות לציונות, ובעניין זה כתב לוז על שינוי יחס החרדים לציונות בסוף המאה ה־19, במהלך העלייה הראשונה: "כל עוד נמנעו מנהיגי הציונות [המשכילים] מלהכריז, שהלאומיות החילונית היא היורשת הלגיטימית של היהדות המסורתית, לא פיתחה האורתודוקסיה במזרח אירופה אידיאולוגיה אנטי־לאומית עקרונית. ואילו עתה, לנוכח הפעילות התרבותית,... לא נותר ספק בלב מנהיגי האורתודוקסיה באשר למגמת הסקולאריזציה [חילון] של הציונות. תגובה מפורשת על התפתחות זו הייתה צמיחתה של אידאולוגיה אנטי לאומית".
הכי מעניין
חיילים חרדים בהשבעה בכותל | צילום: חיים גולדברג, פלאש 90
שינוי מגמה זה ביחס החרדים לציונות שהתרחש כאמור עוד בתקופת העלייה הראשונה אשר חלק נכבד ממנה היו חרדים, התעצם עם בוא העלייה השנייה. הרוב המכריע מקרב העולים בעלייה זו שנשארו בארץ, היו כאלה שנטשו את היהדות והחליפו אותה בסוציאליזם. עלייה זו, באמצעות הארגון שלה ודפוסי הפעולה הסוציאליסטים שאימצה, השתלטה על המנגנונים השונים בארץ ויצרה הגמוניה שעד כה טרם הצליחה מדינת ישראל להשתחרר מלפיתתה.
ברור ומובן שלנוכח מציאות כזו, שבה השליטה במדינה נתונה בידי גורמים חילוניים מובהקים, הסיכוי שהחרדים ישנו את גישתם לציונות היה אפסי. עתה משנטשו צאצאיהם של העלייה השנייה גם את הציונות (אחרי שהוריהם כפרו בדת), נוצרה שעת רצון לשיבת ציון של החרדים.
"שיבת ציון" הוא ספר שפורסם ב־1892 ובו מאמרי רבנים בעד הציונות. לוז כתב כי הספר "בא להוכיח את כשרותו של רעיון ישוב ארץ ישראל מבחינה דתית ולהגן עליו מפני השוללים והמקטרגים". המשכיל משה לייב ליליינבלום, ממנהיגי "חובבי ציון", אמר בעקבות הוצאת הספר, "עתה לא יאמר איש מהחרדים כי רעיון היישוב פיגול הוא".
לאור נטישת הציונות, ע"י אותם צאצאים, החרדים יכולים לומר בצדק שהם ראו את הנולד. אבל אם הם יסתפקו בכך הרי שזו תהיה החמצה שסופה מי ישורנה.
עוד עניין שחייב להשתנות אצל החרדים הוא נשיאת נשק והגנה עצמית. והפיגוע בבני ברק ב־2022, שבו לא נמצא נושא נשק אחד לרפואה שיחסל את המחבלים, ורק בזכות שוטר ערבי נוצרי נמנע טבח בעיר, צרוב בזיכרון.
וגם כאן אין כל חדש מבחינת החרדים אלא רק שיבה למקורות. הרב יהודה אלקלעי מ"מבשרי הציונות" (סבו של הרצל היה גבאי בבית הכנסת של הרב אלקלעי בעיר זמלין שבסרביה), שפועלם הוביל להקמת "חיבת ציון", ושבעניינו כתב לוז שהיה "מן התועמלנים הבולטים של רעיון ארץ ישראל" כון היה מתלמידיו של הרב יהודה ביבאס מקורפו.
הרב אלקלעי זצ"ל | צילום: ללא קרדיט. מתוך ויקפדיה
על הרב ביבאס כתב יצחק בן צבי, בספרו, "ארץ־ישראל ויישובה בימי השלטון העותמאני", כי "הרעיון שהגו החוזים הגדולים של ישראל... ובראשם הרב יהודה ביבאס, על גאולת הארץ ... באמונה בייעודו של ישראל ובחזונם של נביאי ישראל, המלווים גם כוח הנשק- לא היה עוד הזיה... מאה ועשר שנים לאחר שנאמרו דבריו של החכם מקורפו, יצאו צבאות ישראל להגנת המולדת... קם החזון ויהי למציאות, ומדינת ישראל עומדת איתנים על משמרתה..." .
נראה אם כן שהעלאת חוק הגיוס, היא שעת רצון לאיחוד שיבת ציון של האורתודוכסיה החרדית, וההיסטוריה לא תסלח למי שיעכב אותה או יחבל בה. מוטב שהחרדים יפנימו את מה שאמר הרצל, "הציונות היא שיבה אל היהדות לפני השיבה אל ארץ-היהודים".
עוד כתבות בנושא
