הפער בין הפתעה לתדהמה הוא ההבדל בין תרחיש שהייתה אפשרות שיקרה ולא נערכתי אליו ובין תרחיש שבכלל לא צפיתי אותו. מדינת ישראל לא הופתעה ב־7 באוקטובר, אלא נתפסה בתדהמה מוחלטת. ככל שהמשבר הדהים, כך הציפייה היא שגם התיקון ידהים: תרחיש שכלל לא נלקח בחשבון.

ההסדר של הציבור החרדי עם הישראליוּת בתחום הנשיאה בנטל עלה וירד מסדר היום הציבורי במשך שנים. לרבים במערכת הפוליטית היה אינטרס להבטיח את השקט מול הזירה החרדית כדי ליצור ברית או לשמר ברית קיימת עם הפוליטיקאים החרדים. כל זה היה נכון עד מלחמת חרבות ברזל. במהלך המלחמה היה ברור שמה שהיה לא יהיה. רק גברה הציפייה לתיקון שידהים את החברה הישראלית.

חוק הגיוס הנידון כרגע בכנסת השאיר את התגובות בחברה הישראלית מסודרות מבחינה שבטית ומגזרית. לא משנה כיצד ייראה החוק בתצורתו הסופית, ברור שהשינוי יצטרך להיות עמוק ושובר תבניות ישנות.

יחד עם עמיתי ד"ר אסף מלחי פנינו לראיין גברים ונשים חרדים מכלל הזרמים: חסידים (כולל חב"ד), ליטאים וספרדים, גברים ונשים, יזמים חברתיים, חברי מועצה ברשויות המקומיות, בעלי תפקידים בעמותות, ארגונים ומוסדות חסד. שוחחנו עימם על מלחמת חרבות ברזל ועל התהליכים שהחברה הישראלית עברה, על יחסם למדינה, ועל הקשר שבין החברה החרדית והקולקטיב הישראלי.

מצאנו שלושה דפוסי תרומה והתנדבות של החברה החרדית במהלך המלחמה ובסיומה: תרומה אזרחית, גיוס מוגבל לצה"ל ותרומה רוחנית־מסורתית המתקיימת לא רק בעיתות חירום. ראינו מתח מובנה בין הרצון לתרום ולהתנדב ובין הצורך הקולקטיבי להמשיך להתבדל כדי לשמור על החרדיות מובחנת. המתח הזה נוכח בחרדיוּת של הזרם המרכזי יותר מאשר בזו המודרנית. לא נוכל לקדם את השוויון בנטל אם לא נתייחס למתח הזה.

מהמרואיינים החרדים־מודרניים שמענו ביקורת נוקבת על ההנהגה החרדית, הרבנית והפוליטית, שלא עשתה די במאמץ הלאומי מעבר לקריאות כלליות להגברת התפילה. נכון לגלות קשב מדויק לקול האחר שמבטאת החרדיות המודרנית הזאת. אנשי זרם זה השמיעו ביקורת ראויה לעיון מעמיק על אידיאל לומדי התורה, "חברת הלומדים", שאולי עבר זמנה והיא ראויה להגדרה מחודשת.

המרואיינים שהשתייכו לחרדיות המודרנית ביטאו גם תחושות אשמה והכאה על חטא, במינון נמוך יחסית, ששולבו בתפיסות עולם רחבות יותר. תחושות האשמה מבטאות התקרבות של החרדיות לקולקטיב הישראלי.

ממחקרנו עולה מסקנה ברורה וחד־משמעית: הקהילה החרדית והנהגתה הרוחנית והפוליטית לא ישנו את אורחותיהן ועמדותיהן ביחס לגיוס. אך עמדת הקהילה לא בהכרח משפיעה על עמדות הפרט: היא בבחינת מגדיר זהות, ואינה משליכה על עמדות הפרט ועל התנהגותו בשאלת הגיוס. הפער בין "רשות היחיד" ל"רשות הרבים" מאפיין מאוד את המגזר החרדי, וניסיון מצד הממלכה ליצור "איחוד רשויות" נידון מראש לכישלון.

המסקנה מהראיונות הייתה שכדי לחולל תמורה מהותית בשאלת השוויון בנטל והגיוס אין די בחקיקה, בעיצומים ובאכיפה. יש צורך במהלך מקיף משדות התודעה, מהשדה החברתי ומהשדה החינוכי.

מנחם (שם בדוי), חרדי ספרדי, תהה על הצורך בחוק גיוס אחרי 7 באוקטובר: "גם אם אין חוק גיוס חובה החל על החרדים, הייתכן שנעמוד מהצד? יש המון תירוצים, אבל בסוף זו שאלה מוסרית, אנושית ובסיסית ביותר. בעיניי זה לא אנושי לא לשאול את השאלות האלו. זה מטריד במיוחד לגבי מי שכלל לא מתנדב בארגוני חירום והצלה, ובוודאי לגבי מי שאינו בן תורה אמיתי. זה דיסוננס קוגניטיבי מטורף". האמירה החד־משמעית הזו היא ביקורת מוסרית ומהותית על התפיסה שלימוד תורה הוא תרומת הציבור החרדי למלחמה.

השאלה העומדת לפתחה של החברה הישראלית ומקבלי ההחלטות היא אם לעבוד עם זכוכית מגדלת או עם משקפת. האם לאתר באמצעות זכוכית מגדלת אזורי שינוי וסוכני שינוי ומשם להצמיח את השינוי הכללי, או שמא להביט במשקפת ולראות את הציבור החרדי כקבוצה אחת?

רועי לחמנוביץ' הוא יועץ אסטרטגי ומומחה למגזרים