בתגובה ל"פשרה לא מושלמת" מאת הרב יצחק בן־דוד, גיליון פרשת ויצא
דרך אחרת להכשרת רבנים (ורבניות)
הרב בן־דוד מתאר יפה את המתח בין אופייה השמרני של הרבנות מעצם טבעה, ובין היותה מוסד שהוא חלק ממדינת ישראל, מתוקצב על ידה ואמור לשרת אותה. המתח הזה בא לידי ביטוי בתחומים רבים, ובהם גם בסוגיית השתתפות נשים בבחינות הרבנות, שהרב בן־דוד מבקש להציע לה פשרה. לעומתו אני מבקש לדבר על אופק נוסף שייגע בשורשי הקונפליקט המדובר.
תחילה אני מבקש להביע גילוי נאות: למדתי את החומר הנדרש למבחני הרבנות, אך נמנעתי מלהיבחן. במקום זאת נבחנתי על ידי רבנים שאני מעריך את למדנותם ודעתם, ובכך ויתרתי מראש על האפשרות להשתמש בידע שברשותי כדי לתרגמו למשרה שבה בחינות הרבנות הן תנאי סף. ההחלטה הזו מונעת ממני גם להשתתף בתוכניות המיועדות לרבנים מוסמכים.
הכי מעניין
מלבד היותי איש הלכה וספר אני עוסק גם בחינוך – במעשה ובהגות. שנים רבות אני מבקש לשכנע שבייסוד בית הספר כפי שאנחנו מכירים אותו – וגם ברכישת ההשכלה הגבוהה בהמשך – עומדת הנחה שנכון להושיב את התלמיד ולהנחיל לו ידע מצטבר, שאותו יש לבחון במבחנים משווים וסטנדרטיים. מי שיעבור מבחנים אלו – יוסמך ויקבל תעודה. לא אאריך כאן בביקורת שיש לי על התהליך הזה, שיש בו גם יתרונות, אך לטעמי חסרונותיו עולים על יתרונותיו. אקצר ואומר שהביקורת שלי מתמקדת בניסיון ליצור סטנדרט בתחומי דעת דינמיים שיש בהם עומק ורבדים אין סוף.
במקום זאת אני מבקש להציג הצעה חלופית, שמשנה מיסודה את כל מבנה ההשכלה: להחליף את שיטת המבחנים והתעודות בשיטה של שוליָאוּת – למידה תוך עשייה ושימוש של מומחים. לא כאן המקום להרחיב על שיטה זו, אך בעולם בתי המדרש והרבנות זוהי שיטה מוכרת וידועה, המכונה "שימוש תלמידי חכמים". התפיסה העומדת מאחוריה היא שמי שלמד אצל תלמידי חכמים, תוך שימוש והתמחות אצל רבו, יוכשר היטב ויקבל את הסמכתו בתיאוריה ובמעשה, תוך היכרות קרובה של הרב המומחה אותו. ממילא, חותמו של הרב ובית מדרשו יהווה חותם על הרב המוסמך, והשקפתו ודמותו של הרב המסמיך יואצלו על מוסמכיו. כך גם תוטל על הרב המסמיך אחריות אישית בהסמכות שהוא נותן וחתום עליהן, ואולי גם על הרב המוסמך תוטל אחריות לשמו של הרב המסמיך, לפחות עד ששמו שלו יקבל את ההכרה הציבורית. מכל מקום, לב העניין הוא שהתלמיד המעוניין בהסמכה יוכל ללכת לבית מדרשו של רב שמתאים להשקפת עולמו.
וכאן אנו מגיעים לנושא שלשמו נתכנסנו: המבחנים ברבנות בנויים על תפיסת הלכה שיש בה הנחות יסוד לא הכרחיות. לא כאן המקום לפרוס שיטות פסיקה ולמידה ולעסוק בעומקה של הלכה, אך כדי לשבר את האוזן אכתוב שהרבנות מתמקדת בשולחן ערוך ונושאי כליו. יש מעט מאוד התייחסות לשורשי הסוגיות, וכמעט אין עיון בעולם השו"ת החי והמגוון. זוהי הסיבה לבחירתי שלא להיבחן ברבנות, משום שעניינו אותי בעיקר הסוגיות בשורשן, והאופן שבו הפוסקים, מחברי השו"תים, השתמשו במקורות ובסוגיות. זוהי התייחסות אחרת להלכה מהמקובל ברבנות.
הדברים מתחברים להצעה מוכרת שהועלתה לאורך השנים, להפוך את שירותי הדת במדינת ישראל לשירותים קהילתיים. על פי שיטה זו, המדינה תאפשר לכל קהילה לבחור בעצמה את המנהיג הרבני הקהילתי שלה, ולממן אותו בכספי המדינה ובכספי הקהילה. בדרך זו עולם הרבנות יתגוון, שכן קהילות יוכלו לבחור לעצמן רבנים שהוכשרו והוסמכו על ידי רבנים מזרמים שונים. כך, בשולי האורתודוקסיה יהיו גם קהילות שיבחרו באישה תלמידת חכמים שהוסמכה על ידי בעלי סמיכה שמקובלים על הקהילה, מבלי להזדקק למבחנים ארציים אחידים.
בעיניי זהו המאבק הנדרש כדי לחולל שינוי מערכתי ולאפשר פריצת דרך רבנית וצמיחה של תורה חיה, תורת ארץ־ישראל מתחדשת.
שמואל בן דוד הוא מוסמך לרבנות מטעם בית המדרש "הראל" וחבר צוות ההתנעה של תנועת לכתחילה
עוד כתבות בנושא
