סוגיית המבחנים לנשים: מתווה לא מושלם שגם בג"ץ וגם הרבנות יכולים לקבל

הרבנות הראשית לישראל היא אומנם מוסד מודרני שנוסד במאה שעברה, רגע לאחר מלחמת העולם הראשונה והחלת המנדט הבריטי על ארץ ישראל – אך במהותה, היא משמרת ומשקפת אתוס מסורתי של מנהיגות רבנית שהיוותה מרכיב מרכזי בחיים התרבותיים והקהילתיים בכל תפוצות ישראל, לאורך מאות שנים ויותר. אכן, עם הקמתה של מדינת ישראל הפכה הרבנות הראשית לאורגן רשמי של המדינה, והיא נחשבת רשות שלטונית הן במובן זה שהיא מתוקצבת על ידי המדינה, והן בכך שפעילותה מוסדרת ומוגדרת מכוח חוק הרבנות הראשית שחוקק על ידי הכנסת.

לעומתה, מדינת ישראל היא ישות צעירה הרבה יותר, שנולדה מתוך המציאות המודרנית החדשה. ככזו היא מושפעת הרבה יותר מאידיאולוגיות מודרניות שונות, שמעצבות היבטים שונים באופייה, בזהותה ובאופני פעילותה.

אחד הצירים המרכזיים שבהם מתקיים מתח בין החברה המסורתית שהרבנות משקפת ומנסה לשמר, ובין המציאות המדינית והחברתית המודרנית, היא מעמדן של נשים בזירה הציבורית, הפוליטית והמנהיגותית. כבר משלבים ראשוניים מאוד של התהוות מוסדות היישוב בארץ ישראל, התגבשה תפיסה של מעמד שווה לנשים במוסדות הציבוריים והפוליטיים של היישוב החדש, שהיוו את הבסיס למוסדות השלטון של מדינת ישראל. זה קרה כאן מהר יותר ומוקדם יותר ממדינות רבות במערב.

וכך עד היום, כדבר טבעי ומובן מאליו, בכל רשות מרשויות המדינה נשים מוזמנות לקחת חלק שווה ומלא – לבחור ולהיבחר לכנסת, לכהן כשרות בממשלה, לשמש כשופטות במערכת המשפט, וכך בכל שאר התפקידים במערכת הציבורית, המדינתית והמקומית. הרשות השלטונית היחידה במדינת ישראל שנשים מנועות מלכהן בה בתפקידים מרכזיים היא הרבנות הראשית והמקומית: נשים אינן יכולות לכהן כרבניות ראשיות וכרבניות ערים, ואף לא בתפקידי רבנות מקומיים אחרים הממומנים על ידי המדינה (רבני יישובים ורבנים אזוריים).

הסיבה לכך היא שבהיותה נאמנה לתפיסתה המסורתית, הרבנות הראשית דבקה במסורת ישראל שבכל הדורות, שבה רק גברים כיהנו בתפקידי הרבנות למיניהם, כמעט ללא יוצא מן הכלל. הדרך שבה נמנעת בפועל השתלבותן של נשים בתפקידים הרבניים השונים במדינת ישראל, היא מכוח העובדה שנשים מנועות לחלוטין מלהיבחן במבחני הידע ההלכתי שעורכת הרבנות, שרק באמצעותן ניתן לקבל הסמכה לרבנות המוכרת במדינת ישראל. משעה שנשים לא יכולות לגשת למבחנים אלו, ממילא הן מנועות מלהתמודד על כל תפקיד שעמידה במבחנים הללו מהווה תנאי סף לקבלתו.

התנגשות בלתי נמנעת

והנה לפני כשש שנים, כמה נשים שלמדו לימודי הלכה מתקדמים בבתי מדרש שונים הגישו עתירה לבג״ץ, שבה דרשו מהרבנות לאפשר להן להיבחן במבחני ההלכה שהיא עורכת. עתירת הנשים לא ביקשה להכיר בהן כרבניות, אלא אך ורק לאפשר להן להיבחן ולקבל הכרה על לימודיהן ועל הידע שצברו. זאת בין השאר נוכח העובדה שמבחנים אלו משפיעים על דירוג שכר גם במשרות שונות במגזר הציבורי, שאינן קשורות בהכרח לתפקידים רבניים.

לאחר כמה שנים שבהן נוהל ההליך בבג״ץ, שבמהלכן בית המשפט ביקש פעם אחר פעם מהרבנות הראשית לנסות להסדיר את העניין ולמצוא את המענה הראוי בעיניה לסוגיה, ניתן פסק דין בחודש יולי האחרון. השופט נעם סולברג פרסם פסק דין מנומק שבו הוא מורה לרבנות לאפשר לנשים להיבחן במבחני הידע ההלכתי, ומאידך הוא מכיר בפועל בסמכותה של הרבנות לקבוע שנשים אינן יכולות לכהן כרבניות. בקשה לדיון נוסף שהגישה הרבנות, נדחתה בשבוע שעבר.

בעקבות כך, הרבנות חדלה לחלוטין מלקיים את המבחנים, גם לגברים – זאת כדי לא להפר באופן אקטיבי את החלטת בג״ץ, ומאידך להימנע מלקיים אותה בפועל. כל המפעל הגדול של מבחני ההלכה של הרבנות הראשית, שניגשים אליו מאות רבות של לומדים מדי ארבעה חודשים לערך – חדל מלהתקיים עד שיימצא פתרון. אברכים ורבנים רבים שלמדו במהלך השנה והשנתיים האחרונות לקראת המבחנים הללו, לא יוכלו להיבחן ולקבל הכרה על ידיעותיהם והישגיהם הלימודיים.

המציאות המוזרה והחריגה הזו, היא תוצאה של התנגשות שאומנם לא התרחשה בפועל לאורך שנות המדינה עד כה, אבל בעצם הייתה בלתי נמנעת. כפי שתיארתי בפתח דבריי, התנגשות זו מבוססת על הפער העמוק שבין עולמה של הרבנות המסורתית בתחום מעמדן הציבורי של נשים, ובין הסטנדרטים הערכיים והחברתייים של מדינת ישראל בנושא השוויון לנשים. כל זמן שהרבנות פועלת במעגליה הנפרדים ואיננה זוכה למעמד רשמי במדינת ישראל, ניתן היה לחמוק מההתנגשות. אך מרגע שהרבנות מהווה גורם רשמי במדינת ישראל, אין דרך להימנע מהתנגשות כזו, והשאלה היא האם ומה עשוי להיות המוצא האפשרי ממנה.

חששה העיקרי של הרבנות הוא שמתן אפשרות לנשים להיבחן במבחני ההלכה הוא לא סוף הדרך, אלא רק תחילתה. לאחר ההכרה באפשרותן להיבחן, תגיע העתירה הבאה שתדרוש לפתוח מכרזים לתפקידים רבניים גם לנשים. עתירה זו תתבסס על טיעונים חזקים שהן תוצר ישיר של ההכרעה הנוכחית: הנה הוכח שיש לנשים ידע הלכתי מקיף ומבוסס לא פחות מאשר לגברים, ואם כך, מהי ההצדקה להפלותן ולהדירן מן היכולת לכהן בתפקידים רבניים רשמיים של מדינת ישראל?

החשש הזה עשוי להסביר את רתיעתה של הרבנות מלאפשר לנשים להיבחן במבחני ההלכה, אף שעל עצם קיום המבחנים לנשים, הרבנות בהחלט יכולה הייתה להתגמש ולהסכים. זהו חשש מוצדק מבחינה עובדתית, שהרי את הגשת העתירה הבאה לא ניתן יהיה למנוע, וקשה לדעת מראש מה תהיה תוצאתה. לאור זאת ניתן בהחלט להבין את העדפתה של הרבנות לפרוס חזית חדה ונחושה כבר כעת, ולא לאפשר את הצעידה בנתיב בעייתי מאוד מבחינת האתוס הפנימי שלה.

תמורה, לא מהפכה

מה יכול לאפשר יציאה מהפלונטר? יצירת אווירה שיש בה הכרה הדדית וכבוד הדדי; הבנה משותפת שיש כאן שני אתוסים מתחרים וסותרים, וניסיון הדדי להבין ולכבד את האתוס המנוגד, ומתוך כך לבצע את הבחירה הקשה והמורכבת שלפיה מטרתו של כל גוף היא לא להכריע את האתוס המנוגד ולהילחם בו, אלא להגיע עימו לפשרה.

הרבנות הראשית חייבת להבין ולהפנים שהיא פועלת כאורגן שלטוני בתוך המערכת של מדינת ישראל, והדבר מחייב אותה לתת מקום ולכבד את האתוס השוויוני שמנחה ומעצב את זהותה של ישראל כמדינה מערבית מודרנית. למותר לציין שלא חסרות עמדות תורניות ותקדימים הלכתיים המאפשרים לייצר את הגשר בין התורה וההלכה ובין הנורמה היסודית של מדינת ישראל בתחום זה. מאידך, גם רשויות השלטון האזרחיות במדינה, ובכללן מערכת המשפט, צריכות להפנים שיש כאן ישות חברתית־תרבותית עתיקה ומסורתית, שהיא חלק ממכלול תרבותי רחב יותר שיש לו גם אחיזה רחבה בציבוריות היהודית והישראלית, ושהמערכת הזו מתנהלת בקודים אחרים מאשר הקוד המודרני המערבי.

הכרה הדדית כזו עשויה לסלול את הדרך לפשרה מכבדת עבור שני הצדדים. פשרה ראויה בעיניי היא כזו שאומרת שמצד אחד הרבנות הראשית תאפשר גם לנשים להשתתף בבחינות ולקבל הכרה בידיעותיהן ובלימודיהן התורניים. הכרה כזו תהיה בעלת ערך רב, ואף תהווה תמורה של ממש בהיסטוריה היהודית והתורנית. וכאן יש להדגיש: אומנם תמורה, אך לא מהפכה מן היסוד ללא בסיס וללא שורש. שהרי רבים הם גדולי ישראל בדורות האחרונים שהכירו בכך שלכל הפחות במציאות החיים שלנו, יש לעודד נשים ללמוד תורה ברוחב ובעומק, ובכלל זאת גם לימוד תלמודי והלכתי מעמיק.

כך סברו, בניסוחים משתנים ובהנמקות מגוונות: הרב ישראל מאיר הכהן בעל "חפץ חיים" (ליקוטי הלכות למסכת סוטה, כא), הראשון לציון הרב יצחק נסים בתשובתו המפורטת בעניין (ראו מאמרה של יעל לוין, אקדמות יג), הרב יוסף קאפח ("האישה וחינוכה", עמ' 31), הרב אברהם כהנא שפירא (שם, עמ' 39), הרב משה מלכה (שו"ת מקוה המים ג יו"ד, כא), האדמו"ר מלובביץ' (התוועדויות תש"ן, ג, שיחת פרשת אמור), וכן מו"ר הרב אהרן ליכטנשטיין ("האישה וחינוכה", עמ' 157, ובמקומות רבים נוספים), שהפליג מכולם בהיקף, בעוצמה ובעומק דעתו בעניין.

לצד ההסכמה הזו, תתקבל החלטה שלפיה מינוי אישה לתפקיד רבני רשמי בישראל יהיה זקוק לחתימתו ולאישורו של אחד מהרבנים הראשיים לישראל (החלטה כזו יכולה להתקבל כתיקון לחוק הרבנות הראשית שיעבור בחקיקת בזק של הכנסת). באופן כזה יובטח שהשתלבות נשים בתפקידים רבניים רשמיים בפועל בישראל, אם וכאשר תתרחש, לא תתבצע מתוך כפייה שתונחת על הרבנות מבחוץ, אלא רק באמצעות צמיחה מבפנים של המערכת הרבנית והמסורתית לתוך האופק הזה. כך ראוי שיתרחשו שינויי עומק בתוך מערכת מסורתית: בצורה תהליכית ואורגנית, ולא על ידי כפייה מבחוץ.

מובן שחברי הגוף הבוחר את הרבנים הראשיים לישראל, שבהם נציגי ציבורים רחבים ומגוונים (חברי כנסת, ראשי ערים ומועצות וכדומה), יוכלו לעצב את בחירתם ברב הראשי גם לאור מידת נכונותו לאפשר מינוי נשים לתפקידים רבניים.

האם הפשרה הזו מושלמת? רחוק מכך. כמו כל פשרה טובה וראויה, אף צד לא יוצא בה כאשר כל תאוותו, זהותו והעדפותיו בידו. אך האם הפשרה הזו תאפשר לנו לנוע קדימה? אני מאמין שכן, ואני מאמין שזהו המבחן העיקרי להחלטה ציבורית ושלטונית ראויה.

אם נזכה לכך, אולי הפשרה הזו תוכל לבשר את הופעתן וצמיחתן של פשרות, הסכמות והבנות גם בתחומים נוספים בחיינו הלאומיים. דומני שרוב העם היושב בציון כמֵה וממתין לפוליטיקה של פשרות והסכמות, שתחליף את פוליטיקת ההכרעה והכניעה, שמובילה אותנו למבוי סתום ולעיתים אף לתוצאות הרות אסון.