ראש הממשלה נתניהו פנה השבוע לנשיא המדינה, במישרין ובאמצעות באי כוחו עורכי הדין עמית חדד, ישראל וולנרמן ונועה מילשטיין, בבקשת חנינה שתביא לסיום ההליך הפלילי בתיקי האלפים. בפנייתם הדגישו עורכי הדין כי אין בבקשה משום הודאה באשמה, וכי הם בטוחים שהמשפט יסתיים בזיכוי מלא. לצד זאת הצביעו על ההתנהלות החריגה של רשויות האכיפה ועל הפגיעה המתמשכת ביכולתו של ראש הממשלה למלא את תפקידו בעת קריטית לביטחון המדינה.
עוד ביוני 2023 קבעו השופטים כי "קיימים קשיים בביסוס עבירת השוחד" ויעצו שהמדינה תשקול לחזור בה ממנה. באותה החלטה הם ציינו גם את "הצורך בסיום המשפט (לטובת העניין והמדינה)".
מאז חלפו שנתיים וחצי. פרשת התביעה הסתיימה באוגוסט 2024, כמעט חמש שנים לאחר הגשת כתב האישום בינואר 2020, בלי שהתביעה הצליחה להוכיח שום עבירה. היעדר האשמה מתחזק בפרשת ההגנה כשעדי ההגנה תוקעים סיכות חדות בבלון האישום. קצין החקירות רו"ח ארנון אליעז, שערך את טבלת השמפניות והסיגרים שכביכול נמסרו לראש הממשלה ולרעייתו, הודה בחקירתו כי לא פעל על סמך ראיות או לפי כללים חשבונאיים מקובלים, אלא – בהנחיית המפקדים – הכניס לטבלה כמויות דמיוניות שהכתיבה עדה אחת, הדס קליין. סנ"צ בדימוס צחי חבקין העיד על שורת עבירות של חוקרים בתיקי האלפים שגרמו לשיבושים חמורים בחקירות, להעלמת ראיות מזכות ולבדיית ראיות מרשיעות.
הכי מעניין
ראש הממשלה עומד איתן בחקירתו הנגדית. הוא משיב על אותן השאלות, המוצגות בנוסחים שונים, תשובות שאין בהן כדי להצביע על אשמתו. השופטים שקצבו לעו"ד עמית חדד את ימי החקירה הראשית אינם נוהגים כך כלפי התובעים. אף שהם מעירים לתובעים על השאלות החוזרות ונשנות, שלרבות מהן אין קשר לכתב האישום, הם מתירים את מריחת הזמן.
עוד כתבות בנושא
בשל נסיבות אישיות של יו"ר ההרכב השופטת רבקה פרידמן־פלדמן, שתצא לגמלאות במרץ 2028, החליטו השופטים לאחרונה להאיץ את ההליך באופן חסר תקדים ולקיים דיונים ארבעה ימים בשבוע. בשלושה מהם יעיד ראש הממשלה, דווקא בעת שהוא נדרש להקדיש את מלוא זמנו ומרצו לענייני המדינה, בראש ובראשונה למהלכים היסטוריים שמוביל נשיא ארה"ב דונלד טראמפ בשיתוף עמו, וזאת לצד הסכנות, האיומים והאתגרים הקיומיים שישראל צריכה להתמודד איתם בכל החזיתות.
מאחר שאין סיכוי שהפרקליטות תחזור בה מהאישומים, ומאחר שצפויות עוד שנות דיונים ארוכות בבית המשפט המחוזי, ולאחר מכן בערעור לעליון – החנינה היא הכלי המעשי היחיד לסיום ההליך.
החנינה בדין הישראלי
סמכות החנינה של הנשיא "לחון עבריינים ולהפחית עונשים" עוגנה עם קום המדינה בחוק המעבר תש"ט־1949. בעניין ראובן מ־1951 פסק השופט שמעון אגרנט כי מוסד החנינה בישראל עוצב לפי הדין האנגלי שהוחל בתקופת המנדט באמצעות דבר המלך במועצתו לארץ ישראל, והוא דומה לאותו המוסד בדין האמריקני. לפיכך, "סמכות החנינה הנתונה בידי נשיא מדינת ישראל אינה שונה מזו המצויה בידי המלך באנגליה, הן מבחינת מהותה והן מבחינת התוצאות הנובעות מהשימוש בה... מכאן אני למד כי לנשיא הכוח לחון עבריינים גם לפני, גם אחרי ההרשעה".
בדיון הנוסף בעניין מתאנה מ־1960 חזר אגרנט על ההלכה הזו, והדגיש כי "הנימוק בדבר חוסר כל דמיון או השוואה בין מעמדו של הנשיא בארצנו ובין מעמד הכתר באנגליה (או לזה של נשיא ארה"ב) הוא מוטעה". הסכימו איתו השופטים משה זילברג וחיים כהן. גם השופטים צבי ברנזון ומשה לנדוי, שחלקו על דעת חבריהם בעניין אחר, הסכימו שכוחו של נשיא המדינה "יפה לחון כל עבריין גם לפני שהובא לדין".
חוק יסוד נשיא המדינה, שנחקק ב־1964, עיגן את סמכות נשיא המדינה לחון עבריינים בנוסח זהה לזה שהיה בחוק המעבר. בעתירות שהוגשו ב־1986, לאחר שהנשיא חיים הרצוג חנן את ראש שב"כ ושלושה מעובדי השירות מכל העבירות שיוחסו להם בפרשת קו 300, נטען שסמכות הנשיא "לחון עבריינים" מצומצמת לחנינת מי שהורשעו בדין. בג"ץ דחה את העתירות ברוב דעות הנשיא מאיר שמגר והמשנה לנשיא מרים בן־פורת נגד השופט אהרן ברק.
שמגר ובן־פורת פסקו כי בחינת ההיסטוריה החקיקתית והפסיקה הרלוונטית ב־35 השנים שחלפו מאז עניין ראובן 1951, במיוחד פסק הדין המעמיק בעניין מתאנה, מלמדת כי בעת שהכנסת חוקקה את חוק יסוד נשיא המדינה, ההלכה שסמכות החנינה של נשיא המדינה שוות תוקף לסמכות מלך אנגליה או נשיא ארה"ב הייתה מקובלת על הכנסת ועל הממשלה. אילו ביקשה הכנסת לשנות זאת היה עליה להצר את הסמכות במפורש. שינוי מהותי אינו אמור להישלט על ידי אירועים חולפים, סוערים ככל שיהיו, אלא לנבוע מדיון ומעיון חוקתיים מסודרים. התיקון מוכרח לבוא בחקיקה.
השופטים ציינו כי המונח "עבריין" אינו מוגדר בחוק יסוד נשיא המדינה, בחוק העונשין, בפקודת חנינה כללית מ־1949 ובחוק החנינה מ־1967. מחוק העונשין, פקודת החנינה וחוק החנינה מקיש בית המשפט שהמונח "עבריין" בחוק יסוד נשיא המדינה מכוון גם למי שמייחסים לו מעשה, ניסיון או מחדל פליליים, למי שנאשם או נחשד, ולאו דווקא למי שכבר הורשע. השופטת בן־פורת ציינה כי כאשר החנינה מתקנת טעות חמורה בהליך השיפוטי, שגרמה להרשעת אדם על לא עוול בכפו, מקבל החנינה אינו "עבריין" כלל ועיקר כי אם קורבן של טעות. החנינה נועדה לשמש שסתום ביטחון "בנסיבות שבהן צפוי נזק כבד שאין לו פתרון סביר אחר".
עוד קבעו כי אף על פי שחוק סדר הדין הפלילי קובע דרך לסיים הליך פלילי לפני פסק הדין, הכפילות בחקיקה אינה מבטלת חוק קיים או סמכות קיימת. הדרך האחת היא עניין של סדרי דין, והאחרת – אחת מסמכויות הנשיא, שחופפות בתוצאותיהן את הסמכויות של רשויות שלטוניות אחרות.
בעניין זיאדה מ־2019, שדנו בו השופטים אלכס שטיין, יצחק עמית וג'ורג' קרא, הפנה השופט שטיין לחוות דעתו המקיפה של הנשיא שמגר והדגיש "כי נשיא המדינה מוסמך לחון אדם לא רק לאחר הרשעתו בעבירה, אלא גם לפניה".
לנשיא יש חסינות בפני כל פעולה משפטית הקשורה בתפקידו או בסמכויותיו, כמפורט בספרו של נשיא העליון משה לנדוי "חוק יסוד נשיא המדינה". משום כך אין אפשרות לתקוף מתן חנינה, או את הסירוב לחון, בעתירה המופנית נגד הנשיא. לנוכח שיקול הדעת הרחב שהנשיא נהנה ממנו לעניין חנינה, גם אין למעשה מקום לטעון שהוא חרג מסמכותו.
בבג"ץ ברזילי מ־1977 (בעניין יהושע בן־ציון) פסק השופט חיים כהן כי "אפילו פעל הנשיא על פי עצה מוטעית, או אפילו טעה הנשיא עצמו בשיקול דעתו, אין בכך כדי לפגום בתוקפה המשפטי של החלטתו, ובית משפט זה אינו יושב בערעור על החלטות הנשיא". הניסיון לתקוף את החנינה באותו עניין באמצעות עתירה נגד ראש הממשלה בתפקידו כשר המשפטים, בשל המלצתו לנשיא שיחון את בן־ציון, נדחתה אף היא, מפני ששיקול הדעת אם לקבל את המלצת שר המשפטים ואם להשתמש בסמכותו החוקית תמיד נשאר בידי נשיא המדינה.
האינטרס הציבורי
זמנו של ראש הממשלה אינו משאב פרטי אלא משאב לאומי. הוא נדרש כיום להתמודד עם אתגרים ביטחוניים חסרי תקדים, עם מערכה אזורית מתמשכת, עם לחצים מדיניים כבדים ועם הזדמנויות אסטרטגיות רחבות היקף. נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ – גדול ידידי ישראל מבין נשיאי ארה"ב – רואה בנתניהו שותף מרכזי למהלכים אזוריים היסטוריים, ואף פנה לנשיא המדינה בבקשה לשקול את החנינה משיקולים לאומיים רחבים.
נתניהו וטראמפ | צילום: יונתן זינדל, פלאש 90
כפי שמציינים עורכי הדין בבקשת החנינה, הפסקת המשפט תסיר את המניעוּת של ראש הממשלה לטפל במערכת המשפט והאכיפה. הגיעה העת שלאחר הזנחה רבת שנים יוכל נתניהו לבצע טיפול עומק, כדי להשיב את האיזון הנדרש בין הרשות המחוקקת, הרשות המבצעת והרשות השופטת, ולהביא לכך שגופי האכיפה בישראל יתנהלו לפי הסטנדרטים המקובלים במדינות דמוקרטיות.
ראש הממשלה ציין בבקשתו כי ההיענות לבקשה תאפשר לו להשקיע את הזמן הנדרש באיחוי הקרעים בין חלקי העם. אמת, יש מי ששנאתם לראש הממשלה כה עזה, עד שסילוקו מהזירה מצדיק בעיניהם כל מחיר, גם אם הוא יעלה בביטחון המדינה. אך ציבור רחב רואה בו את המנהיג הנדרש בשעה גורלית זו ומייחל להצלחתו. אלא שכל המשימות האלה מצריכות זמן. אין זה סביר להוסיף לבזבז אותו על דיונים חסרי תוחלת באירועים שהתרחשו לפני יותר מעשור וכבר מזמן איבדו כל משמעות ציבורית.
דווקא מתוך נאמנות לעקרון שלטון החוק, מתוך אחריות לאינטרס הציבורי ומתוך ראייה ממלכתית רחבה – מתן החנינה לראש הממשלה נתניהו הוא המעשה הנכון והראוי לנשיא לעשותו. מתן החנינה הוא צו השעה.
עו"ד טליה איינהורן היא פרופסור למשפטים וחברה קבועה באקדמיה הבינלאומית למשפט השוואתי
עוד כתבות בנושא
