הרפורמה בענף החלב שמוביל שר האוצר בצלאל סמוטריץ' מעוררת סערה ציבורית. בשבוע שעבר צידד כאן ישי שנרב במהלך בטור מנומק, ותקף את הטענות שמעלה הלובי החקלאי בעניין, וברצוני להשיב לדברים. המהלך צפוי להוביל לסגירת יותר ממחצית מהרפתות הפעילות בישראל – יותר מ־300 לפי משרד האוצר, ואולי אף 400 לפי הרפתנים וגורמים בענף. כיום פועלות בישראל כ־600 רפתות, רובן (כ־80%) בפריפריה ובאזורי גבול. השאלה המרכזית היא מה המחיר של מהלך כזה. כדי לענות על השאלה יש לבחון שלושה היבטים מרכזיים: עקרון התכנון בענף החלב, היקף התוכנית, והשאלה אם ניתן בה משקל ראוי לערכים הלאומיים, הכלכליים והחברתיים שמייצג משק הרפת הישראלי.
שוק החלב בישראל הוא שוק מתוכנן הדומה לקיים במדינות המפותחות בעולם, בעיקר בשל האתגרים בוויסות הייצור והתלות בעונות השנה, אקלים ובצורת. התכנון מאפשר להבטיח אספקה קבועה של חלב טרי ואיכותי בעל רכיבי תזונה גבוהים. השאלה היא לא אם יש צורך בתכנון – אלא מיהו המתכנן. מדינות שעברו מתכנון מרכזי לתכנון על ידי השוק (כמו צרפת), חוו בתחילה ירידת מחירים, אך לאחר מכן משבר עמוק, נטישת יצרנים ועליית מחירים של יותר מ־50%. בישראל ענף החלב שרד קורונה, משברים ומלחמות, ובזכות התכנון הבטיח רציפות וביטחון תזונתי. מעולם לא היה משבר חלב בישראל בזכות התכנון, והחלב הגולמי מהרפתות נמצא בשפע (אספקה של 6% מעל לצורכי המשק הישראלי). אלא שדווקא עכשיו, בזמן שמדינות מחזקות את הייצור המקומי, משרד האוצר מבקש לפרק את המודל שעובד כבר שנים בהצלחה רבה, וזאת בשם רפורמה שמסכנת את ביטחון המזון של אזרחי ישראל.
עולם הפוך
במשרד האוצר דורשים התייעלות. אנחנו בעד. אבל האם אפשר להתייעל יותר ממה שמשק החלב חווה בשנים האחרונות? בתחילת שנות ה־2000 פעלו בישראל כ־1,500 רפתות. קיטון דרמטי, שנבע מהתייעלות ממושכת - סגירת רפתות, מיצוי יתרון הגודל, ביצוע איחודים ומיזוגים - הביא לכך שהיום פועלות כ־600 רפתות בלבד. גם בפריון נרשמה קפיצת מדרגה – לפני עשור עמדה תנובת החלב לפרה על פחות מ־10,000 ליטר בשנה, והיום הגענו לשיא עולמי של יותר מ־12,000 ליטר. אם זו לא התייעלות, מה כן?
הכי מעניין
נקודה נוספת וחשובה במיוחד היא מחיר המוצרים לצרכן הסופי לעומת "מחיר המטרה" – המחיר שהרפתן מקבל על ייצור ליטר חלב גולמי (זהו מחיר שקבעה הממשלה לפי מפתח תשומות ייצור וגורמים נוספים. לרפתן אין כל יכולת להשפיע על המחיר, והוא נקבע אוטומטית אחת לתקופה). כיום המחיר עומד על 2.48 שקלים לליטר כולל מע"מ. לעומת זאת, מחיר חלב לצרכן עומד על 7.3 שקלים. הפער הגדול הזה לא נשאר ברפת – אלא הולך לאורך שרשרת האספקה, שנשלטת על ידי מספר מצומצם של קבוצות עסקיות. ומה מציע האוצר? במקום להרחיב את שוק המזון הריכוזי, הוא מוביל שינוי מבני עמוק: במקום שוק שמבוסס על ייצור מקומי ועל ייבוא משלים, מעבר לשוק שמבוסס על ייבוא ועל ייצור מקומי משלים. בתנאים מוגבלים ממילא, גם רפתות גדולות צפויות לפרוש מחוסר כדאיות כלכלית, כך שבתוך זמן קצר נקבל את התמונה העגומה הזאת: צמצום הייצור המקומי, השתלטות מוצרי ייבוא ועליית מחירים. ראינו את זה כבר עם החמאה מאז פתיחת השוק לייבוא חופשי ב־2021. אז מהי בעצם הרפורמה של משרד האוצר? מהפכה מסוכנת, שתפגע בעיקר באוכלוסיות החלשות.
מוצרי חלב בסופר | צילום: יונתן זינדל, פלאש 90
ענף החלב הישראלי מגלם תפיסת עולם שלמה. זהו ענף התורם לביטחון המזון הלאומי, לפריסת ההתיישבות בגבולות ובפריפריה, לאחיזה באדמה ושמירה על הריבונות - כפי שאפשר לראות מניסיונות הרשות הפלסטינית להשתלט על שטחים ביהודה ושומרון - למקורות תעסוקה בפריפריה, לעצמאות כלכלית ולחיזוק הבתים במצבי חירום וחרמות. נזכיר בהקשר זה כי ישראל מוגדרת "מדינת אי" – כ־70% ממוצרי החלב אינם ניתנים לייבוא, בעיקר "המוצרים הלבנים", או שהייבוא שלהם אינו כלכלי עקב חיי מדף קצרים ועלויות לוגיסטיקה וכשרות.
נוסף על כך, המצב הגיאו־פוליטי בשנים האחרונות כולל חרם סחר מצד מדינות עוינות כמו טורקיה של ארדואן, קשיים בשינוע משלוחים מאירופה, ואף החרמת סחורות ישראליות מצד רשת המרכולים הגדולה ביותר בפינלנד. במציאות ביטחונית, מדינית ומסחרית זו אין ספק: הרפת הישראלית היא סמל לביטחון לאומי, בכל רבדיו.
כמו באירופה
אנו שומעים רבות לאחרונה על ההשוואות בין משק החלב בישראל לזה שבפולין וברחבי אירופה. השוואות אלו חשובות, אך הן מתעלמות מהבדלים מהותיים. באירופה המע"מ על מוצרי החלב אפסי או מופחת משמעותית (עד 5%), ובישראל הוא עומד על 18%. יתרה מזאת: באירופה קיימות תוכניות סבסוד לחקלאים, שמפחיתות עלויות כמו חשמל, מים, מיסים והיטלים. אצלנו העלויות הללו גבוהות פי שלושה בממוצע. כמו כן, בישראל עקב מגבלת כשרות, המחלבות פועלות 5.5 ימים בשבוע (חל איסור להפעלת המחלבות בשבתות על ידי גויים) ואילו באירופה מייצרים חלב 7 ימים בשבוע. הרפתנים, דרך אגב, חולבים את הפרות 365 ימים בשנה כולל בשבתות וחגים, באישור כל גופי הכשרות בישראל, כולל המחמירים ביותר. בסך הכול מגלם המרכיב הזה כ־15% מעלויות הייצור של מוצרי החלב.
בחשבון פשוט: אפשר להוריד את מחירי מוצרי החלב משמעותית, באמצעות השוואה של תנאי הפעילות ברפתות ובמחלבות לאלה הנהוגים באירופה ולמעשה בכל העולם. כדי להוריד את יוקר המחיה במקטע של עולם מוצרי החלב, על שר האוצר לשלב ידיים עם כלל הגורמים בענף, כולל משרד החקלאות וביטחון המזון, ולהביא בשורה לאזרחי ישראל, בלי להחריב מפעל ציוני ולאומי ואת משק החלב הישראלי.
עוד כתבות בנושא
