קראתי את המאמר של ישי שנרב ממוסף יומן האחרון, שמציג את טענות החקלאים כנגד רפורמת החלב כ“אבסורדיות". אבל אם מסתכלים על העובדות, חמש הטענות שמופיעות בו דווקא מחזקות את מה שהחקלאים אומרים כבר שנים: הרפורמה שמקדם משרד האוצר אינה עומדת במבחן המציאות.
עוד כתבות בנושא
1. "אי אפשר לייבא מוצרי חלב"?
הדיון הוא לא אם אפשר לייבא מוצרי חלב. ברור שאפשר. השאלה היא האם אפשר לבנות ביטחון מזון לאומי על ייבוא תנודתי שתלוי בחסדי שווקים זרים ומלחמות.
והמציאות ברורה: היבוא שמקדם האוצר יגיע בעיקר ממדינות כמו טורקיה ופולין. אחרי החרמות, האנטישמיות ועצירת היבוא החקלאי מטורקיה בזמן המלחמה, המהלך הזה לא רק לא אחראי, הוא מסוכן.
הכי מעניין
אי אפשר לבנות ביטחון מזון על מדינות זרות ובטח לא על משטרים כמו של ארדואן. בדיוק בגלל זה כל העולם חוזר לייצור מקומי, ודווקא ישראל בוחרת ללכת הפוך ולמסור את הביטחון התזונתי של אזרחיה לידי קומץ יבואנים.
מדף בסופרמרקט בירושלים | צילום: אורן בן־חקון
2. "פוגעים בביטחון התזונתי"?
כן ובגדול. פירוק הייצור המקומי ויצירת תלות ביבוא פוגעים ישירות ביכולת לספק מוצרי חלב טריים בעת חירום. זה לא רק נתון מקצועי תיאורטי, קיבלנו כבר הוכחה מהמציאות: המלחמה האחרונה הראתה לכולם שחקלאות מקומית היא נכס אסטרטגי. מתחילת המלחמה ולאורכה, הרפתות המקומיות המשיכו לייצר ולהחזיק את המדינה.
פתיחת היבוא החופשי שמציע האוצר אינה פתרון. היא איום מיידי על הענף ועל הביטחון התזונתי. ואם הרפורמה תצא לפועל, כ־400 רפתות ייסגרו, כלומר כחצי מייצור החלב הישראלי פשוט ייעלם.
מחאת החקלאים, קיץ 2021. | צילום: יוסי אלוני, פלאש 90
3. "מעבירים את הייצור לארדואן"?
הדיון הוא לא על אדם כזה או אחר, אלא על עיקרון פשוט: במקום לייצר חלב ישראלי, במרחב הכפרי וביישובי הגבול, מסתמכים על מדינות אחרות. בפועל, רוב היבוא אמור להגיע מטורקיה ופולין. אחרי שהמשטר הטורקי כבר עצר משלוחים לישראל והוביל קמפיין עוין, התלות הזו אינה רק כלכלית, היא אסטרטגית.
רפת ישראלית היא גם יחידת ביטחון. היא שומרת על הגבול, מייצרת תעסוקה ומחזקת התיישבות. כשהאוצר בוחר בייבוא במקום בייצור מקומי, הוא לא מייעל, הוא פשוט מעביר את הכוח, את הכסף ואת השליטה על החלב שלנו למדינות אחרות.
זו סכנה לאומית, לא עוד ויכוח כלכלי.
נמל אשדוד. | צילום: שאטרסטוק
4. "זורקים את הרפתנים המבוגרים לכלבים"?
לצערי, זה לא ממש רחוק מהמציאות. בלי תכנון, בלי רשת ביטחון ובלי שלבים סבירים ליישום התהליך, מאות רפתנים במושבים ובקיבוצים פשוט יאלצו לסגור את הרפתות שלהם. זה לא ניתוח תיאורטי: כל הענפים שנפתחו ליבוא ללא הגנות כמו שום, מדגה וחמאה, קרסו או נפגעו אנושות. תמיד קרה אותו הדבר: החזקים שורדים, ולפריפריה נגרם נזק בלתי הפיך.
הרפת הישראלית, במיוחד זו שיושבת במושבים ובקיבוצים סמוכי גבול, היא לא עסק שאפשר לסגור ולפתוח. כשרפת נסגרת, היא לא תיפתח שוב. המשמעות של הרפורמה היא חיסול דורות של חקלאים ותיקים.
רפת ישראלית. | צילום: יוסי אלוני
5. "זה לא יפתור את המחסור בחלב"?
קודם כול, אין מחסור בחלב. הרפתנים מייצרים חלב בעודף.
הבעיה אינה בייצור אלא בכדאיות עבור המחלבות: הן לעיתים מעדיפות לעבד את החלב למוצרים יקרים שאינם בפיקוח, במקום לייצר חלב לשתייה.
ובכל מקרה, המהלך המוצע לא יוריד את המחיר לצרכן. הראיות כבר כאן: בחמאה – היבוא נפתח, המגוון גדל והמחיר קפץ בעשרות אחוזים. בענף השום – היבוא הרג את החקלאות המקומית והמחיר לצרכן קפץ פי שלושה. במדגה – פגיעה אנושה בייצור המקומי ללא ירידת מחיר.
האוצר גם מסתיר פרט מהותי: פתיחת היבוא תלך יד ביד עם ביטול הפיקוח על המחירים, מה שיהפוך את החלב למוצר יקר עוד יותר עבור משפחות ופריפריה.
כלומר: גם המחיר לא יירד, וגם הייצור המקומי יחוסל.
סופרמרקט. | צילום: מירי צחי
הרפורמה הזו לא תפגע במחלבות הגדולות ולא בקמעונאים. היא תפגע ברפתנים שבגבולות, בעיקר במושבים, האנשים שמחזיקים את ההתיישבות ואת ביטחון המזון של ישראל. הם לא מבקשים פריבילגיות, רק את הזכות להתפרנס בכבוד ולהמשיך לספק לציבור חלב ישראלי, יציב ובטוח.