בטורו האחרון במקור ראשון, הציג ישי שנרב את רפורמת החלב כקרב בין "שוק חופשי" לבין "לובי חקלאי". זהו סיפור פשוט, ברור ואפילו מרגיע. אלא שהמציאות רחוקה מלהיות פשוטה. ובעיקר - אין בה שום דבר מרגיע.
הרפורמה שמציע משרד האוצר אינה מבוססת על נתונים, אינה מתמודדת עם ריכוזיות המחלבות וכולה נשענת על הנחה שגויה אחת: שאם רק נפתח ליבוא - הקסם יעבוד. אבל כשבודקים את העובדות, מתברר שהטיעונים שמוצגים לציבור הם לכל היותר חצאי אמת.
עוד כתבות בנושא
1. "אי אפשר לייבא מוצרי חלב" - דחליל נוח, לא טיעון אמיתי
הכי מעניין
שנרב מציג כאילו החקלאים טוענים שאי אפשר לייבא בכלל. זה לא נכון. אפשר לייבא מוצרי חלב, גבינות, חמאה ומוצרים רבים אחרים – ולעתים זה הכרחי. אבל אי אפשר לבסס משק חלב של מדינה שלמה על ייבוא חלב גולמי, שהוא חומר הגלם שממנו מיוצרים רוב מוצרי החלב הטריים. יבוא חלב ניגר בכמויות גדולות הוא בעייתי בשל חיי מדף קצרים מאוד. אפילו הניסיון שהוצג כ"הוכחה" - המשלוח מפולין - הסתיים בהפסד לרמי לוי. יבוא נקודתי הוא לא מדיניות. מדינה אינה יכולה לנהל מערכת מזון על בסיס עסקאות מזדמנות.
2. "פוגעים בביטחון התזונתי" - זו לא דרמה של יום אחד, אלא סיכון מצטבר
שנרב מגחיך את האיום על בטחון המזון, אך בטחון מזון איננו אירוע נקודתי כמו מחסור בחמאה. זו מערכת שלמה שנבנית לאורך שנים: פרישה של רפתות (כשבכלל לא ברור מי יחליט לפרוש), סגירה של יצרנים בלי תכנון, הסתמכות על יבוא בתקופות שבהן אולי לא יהיה ממי לייבא - כל אלה הם תהליכים מצטברים שלא ניתן לשחזר ביום פקודה.
ישראל כבר חוותה שיבושים גלובליים, ממשברים לוגיסטיים ועד שינויי אקלים. מה שייסגר עכשיו - לא יחזור בעת משבר.
מוצרי החלב בסניף שופרסל בצפון הארץ | צילום: מיכאל גלעדי, פלאש 90
3. "מוסרים את הענף לארדואן" - דווקא האיחוד האירופי מוכיח אחרת
שנרב מציג את אירופה כסיפור הצלחה. אבל ניתוח רשמי של האיחוד האירופי לרפורמה שלהם מראה תמונה אחרת: פגיעה בחקלאים, ירידה ברווחיות, צורך בהגדלת התמיכות, סגירת אלפי רפתות קטנות ועומס אדיר על תקציבי המדינות. והכי חשוב: באירופה תמכו ישירות בחקלאים בהיקפים עצומים.
בהצעת האוצר בישראל אין שום מנגנון כזה. אין מענה לסיכונים, אין יציבות, ואין אופק. והסיכוי שרפתנים קטנים יפתחו רפתות חדשות בשוק "חופשי" הוא אפסי. מי שייכנס במקומם - אם בכלל - הם בעלי הון.
4. "זורקים את הרפתנים המבוגרים לכלבים" - זו לא פרישה בכבוד
האוצר מציג פרישה מרצון כפיצוי יפה. אבל המחיר שמוצע למגדלים נמוך בכ-26% מהערך שכבר קיים היום. מי שיפרוש יהיו מי שיכולים לפרוש. מי שיישארו הם אלה שאין להם מקצוע חלופי.
שנרב מצייר את הרפתות המשפחתיות כהפסדיות בהכרח. הנתונים מראים אחרת: גודל הרפת מסביר רק כ-20% מהפער ברווחיות. קיימות רפתות קיבוציות שאינן רווחיות ורפתות משפחתיות שכן - וההפך. מדיניות שאינה כוללת קריטריונים המגדירים את מי היא רוצה לקדם ומי היא רוצה שיפרוש ולא מבינה ומבדילה בין אלה - אינה "יעילות", היא פשוט חוסר אחריות.
רפת בקיבוץ כיסופים | צילום: Tsafrir Abayov/Flash90
5. "זה לא יפתור את המחסור בחלב" - כי המחסור לא נובע מחוסר חלב
שנרב מדבר על מחסור במוצרים מפוקחים כאילו מדובר במחסור בחלב גולמי, אבל הפרות והחקלאים ממשיכים לייצר חלב גם בשבתות וברצף ימי חג. המחסור האחרון, וגם חלק ניכר מהמחסורים הקודמים, נבעו מחוסר רצון של המחלבות לייצר במחיר שהממשלה קובעת - לא ממחסור בחלב. והטענה ש"הציבור משתדרג ולכן המחירים עולים" אינה מסתדרת עם העובדה הפשוטה: מאז המחסור הגדול ב-2019, חלקה של חמאת תנובה דווקא גדל. אם הצרכנים באמת היו "משתדרגים" למוצרים מיובאים בזול, זה לא היה קורה.
הקושיה המרכזית: למה האוצר לא מטפל בחלק החזק בשרשרת?
הרפורמה כולה מתמקדת בחקלאים - החוליה החלשה. אבל המחלבות הגדולות, שלושת השחקנים ששולטים כמעט בכל מוצר חלב שנכנס לבית הישראלי - לא נוגעים בהם. פתיחה ליבוא בלי שינוי בתעשייה תגדיל את התנודתיות, לא את התחרות. הוזלה זמנית, אם בכלל תתרחש, תיבלע אצל המחלבות והקמעונאים. והציבור? יישאר עם פחות יציבות, פחות ייצור מקומי, ובלי התחייבות למחיר נמוך או לאספקה רציפה.
עוד כתבות בנושא
תחרות אמיתית לא מתחילה בחיסול ייצור מקומי
אפשר וצריך לשפר את משק החלב. אם היה פתרון פשוט שתוצאותיו מובטחות הוא היה מיושם מזמן. בהעדרו, חשוב להתנהל באחריות ומתוך הבנה שרפורמה רצינית אינה נבנית על בסיס סיסמאות. היא דורשת ניתוח נתונים, בחינה של ריכוזיות המחלבות, הגדרה של יעדי בטחון מזון ותמיכה עקבית בייצור המקומי, לא פירוקו. הרפורמה שמוצעת היום עושה את ההפך. היא לא תוזיל את המחירים, היא לא תחזק את החקלאות והיא לא תייצר תחרות. היא כן תחליש את החוליות הכי פגיעות במערכת - ואת הציבור.
עמית בן-צור הוא מנכ"ל פורום ארלוזורוב-יסודות