הבית // בית פרטי רחב ידיים בעמקה שבגליל המערבי, בין כליל לאושרת. על פני שלוש קומות יש חדרים לכל 12 הילדים - עשרה ביולוגיים ועוד שניים שהצטרפו למשפחה באימוץ. הבית שוקק חיים גם כיום, כשהילדים כבר גדולים וחלקם נשואים. ארבעה מהם עדיין מתגוררים תחת קורת הגג בעמקה ושומרים על האווירה המשפחתית התוססת. לצד הבית עומד המשק המשפחתי, שהוא לא רק מקום עבודה אלא הלב הפועם של הסיפור המשפחתי.
הבוקר // יעל ועזריאל קמים בשש בבוקר. יעל: "כשכל הילדים היו קטנים זה היה אפילו בחמש, כי לא הייתה ברירה. עכשיו כשהם גדלו ונישאו יש לנו קצת יותר מרווח". אחרי הקפה היא מפעילה מכונות כביסה ("ותמיד יש ערימות, גם כשהבית פחות מלא") ושניהם יוצאים לעבודה.
השגחה // יעל היא משגיחת כשרות כבר 22 שנה. "זה מקצוע תובעני ומורכב, שדורש שילוב בין אחריות הלכתית ליחסי אנוש עדינים עם בעלי עסקים ומלונות". היא פוקדת בתי הארחה, מסעדות וחאנים ברחבי המועצה האזורית מטה אשר, ומוודאת "שהכול מתנהל כשורה: שהבישול אכן נעשה על פי כללי בישול ישראל, שהכלים נבדלים כראוי בין חלבי לבשרי, שהאורז והקטניות נבדקים. לפעמים אני גם מקבלת את הסחורה או משגיחה מקרוב על תהליכי ההכנה".
אמון // לא פעם היא נאלצת להתמודד עם אתגרים, למשל אם בעל העסק לא משתף פעולה. "זה עלול להיות קשה. אבל בסוף זה עניין של אמון. אני מאמינה שהשגחה צריכה להיעשות מתוך יושר והדדיות. נניח: אם חסר חסלט אנחנו מוצאים פתרון, כמו למשל השריה ארוכה במים ובסבון. חשוב לי לדעת שהכול נעשה כהלכה ושאנשים שסומכים עליי יכולים לאכול בראש שקט".
מחלבה // עזריאל הוא הבעלים של רפת משפחתית ומחלבה לייצור גבינות איכות, עסק שנולד מתוך אהבה לפרות ולעבודת האדמה והפך לאחד ממוקדי המשיכה באזור.
דוגמא // שורשיו של משק דוגמא נעוצים עמוק בתולדות ההתיישבות. הוא הוקם בשנת 1949 כשמשפחת דוגמא קיבלה מהסוכנות היהודית ארבע פרות ראשונות. מה שהתחיל כמשק קטן צמח בהדרגה לרפת פעילה ולמרכז ייצור גבינות, עם אספקת חלב גדולה. "בישראל, כשיש עודף חלב מעבר למכסה משלמים קנס", מספר עזריאל. "בתור תימני עקשן לא הסכמתי לשלם, אז החלטתי ללמוד במכללת רופין איך מכינים גבינות. כך הפכנו בעיה להזדמנות. מעודף החלב אנחנו מייצרים גבינות".
תיירות // היום המשק הוא הרבה מעבר לרפת: יש בו מחלבה לייצור גבינות עבודת יד, מרכז מבקרים, סדנאות חווייתיות ואפילו חנות קטנה עם מוצרי המשק. יעל: "שניים מהבנים מנהלים את הרפת ואני אחראית על מרכז המבקרים". בסיור המבקרים פוגשים פרות רגועות שנהנות מבריזה וממתקן מסאז', מאכילים עגלים, לומדים על עבודת הרפת ומגלים את סודות הגבינות הביתיות. פסיפסים, עבודות מחומרים ממוחזרים ויצירות אחרות מוסיפים צבע ואופי למקום.
יעל: "אנחנו עושים הפנינגים למשפחות, ימי כיף לקבוצות, סדנאות לגיבוש עובדים, מפגשים לקבוצות גיל הזהב, ימי הולדת וגם הפעלות לילדים. בסוף כולם מתנסים בהכנת גבינות בסדנאות. אני גם מגדלת דבורים, כך שבכל פעילות אני מסבירה על הכוורת, מחלקת דבש טרי ומראה איך אנחנו רודים אותו. המבקרים מתנסים בהכנת גבינה, רואים איך הנוזל הופך למוצק, טועמים יוגורט עם מחית פרי לפי בחירתם ויוצאים עם משהו מתוק הביתה".
בכורה // יעל נולדה בנהריה, הבכורה משלושה ילדים. אמה הגיעה מעיראק ואביה מפרס.
בן זקונים // עזריאל נולד וגדל בעמקה, בן למשפחה מעולי תימן. הוא היה בן הזקונים אחרי אח בכור עם מוגבלות ושלוש אחיות. כבר מגיל צעיר בלטה בו תחושת האחריות והמסירות לקהילה. הוא למד בישיבת שדה־יעקב, וספג בה ערכי ציונות ועבודת אדמה, ובמקביל חלם להמשיך את חיי החקלאות במושב.
בצבא שירת בחטיבה 188: הוא היה טנקיסט בגדוד 71 ברמת הגולן, ולאחר מכן עבר לשירות קבע. את רוב שנותיו עשה בלבנון, ובסופו של דבר הפך לרס"ר. יעל: "הוא תמיד ידע לחבר בין אנשים, מצד אחד לוחם קשוח ומצד שני דמות אבהית ומארגנת". עם שחרורו מהצבא היה ברור לו שיחזור למושב, לחיי הקהילה הפשוטים והמחוברים לאדמה.
והשאר היסטוריה // האהבה בין יעל לעזריאל התחילה במקרה, כמו בסרט. היא הייתה אז תלמידת י"א והוא רס"ר משמעת בקבע. הם נפגשו ליד סניף הדואר בנהריה, כל אחד עם חברים משלו, והכימיה הייתה מיידית. "מאז אנחנו ביחד כבר 42 שנה".
יחד // אחרי שנישאו ועברו לגור במושב הם קיבלו חמש פרות בירושה, והתלבטו אם לסגור את המשק או לקחת הלוואה ולהתפתח. ההחלטה לא הייתה פשוטה, אך השניים בחרו באומץ להשקיע, להתרחב ולרכוש מכסות חלב נוספות. עזריאל למד לעומק את רזי ייצור הגבינות, פיתח מתכונים מחלב גולמי טרי בלבד, ללא תוספות מלאכותיות, והקים את המחלבה. "הרגשתי שאני עושה ציונות, ממשיך את הדרך של ההורים: חקלאות, תעשייה ותיירות - הכול ביחד".
להשתתפות במדור dyokan@makorrishon.co.il