אם פעם, אחד הילדים שלי יעקוף אתכם בתור וכשתנסו לעצור אותו הוא יענה לכם - "אני יתום אז מגיע לי", בבקשה מכם, תבעטו בו חזק. ואחר כך גם בי.

אני רוצה שיהיה ברור לכולנו, בעיקר לכל מי שמתכנן לגדל את ילדיו כאן בארץ ישראל בעשורים הבאים: לא מגיע לאף אחד הכול. אף פעם. אם להיות ספציפית יותר, אז גם לי, יעל שבח, ולבני משפחתי, לא מגיע הכול.

ואני אומרת את זה כמי שהמחיר שנתבע ממנה וממשפחתה כדי לגור פה, התברר כגבוה משהיא העלתה אי פעם על הדעת.

כאמא לשישה ילדים שגדלים בלי אבא, אני מכירה היטב את המקום שבו החברה מציבה אותי. את האמירה שמסרנו הכול למען עם ישראל, ששילמנו את המחיר היקר ביותר למען כולם. את היחס כאילו הקורבן שנגזר עלינו מטיל על החברה חובה לסדר לנו מעתה ועד עולם את כל מגרעות החיים.

אבל זה לא כך. ואולי אפילו להפך.

הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו, שמי שנפגע בשביל שנחיה פה צריך לקבל הכול, מי שסובל למעננו ראוי לפיצוי אינסופי, ומי ששילם במחיר החיים שלו או של יקיריו זכאי להטבות שהחברה צריכה לספק לו, הוא סיפור נוח ומנחם.

אלא שהמציאות עצמה לא מסתדרת ככה. היא לא עובדת עם מה שמגיע ולא מגיע לנו. היא עובדת עם הבחירות שלנו, עם האחריות שלנו, עם החוסן שאנחנו בונים מבפנים ועם התמיכה שאנחנו מקבלים מבחוץ.

אחזור שוב על המילה הזו. תמיכה. כלומר משהו להישען עליו, להיעזר בו לרגע כדי לקבל כוח לעמוד בעד עצמי בסופו של דבר, בלי שום קביים. התמיכה הזו היא בוודאי כלי עזר, אבל לעולם לא תמחק את הקשיים או תיקח מאיתנו את האובדן.

כל מדף הממתקים

אני חיה בין שני עולמות: מצד אחד, עולם שבו חבריי, מכריי וקהילתי מוקירים את זכרו של רזיאל, בעלי, ומדגישים בכל הזדמנות את תרומתו, אומץ ליבו, את המחיר ששילמנו. ומצד שני, עולם שבו החשמל מתנתק לי בבית כמו אצל כולם, שבו ילד צריך עזרה בשיעורי בית ולא תמיד יש מי שיוכל לעזור, שבו יש ימים שאני מרגישה שאני כבר לא מחזיקה מעמד, ובכל זאת החיים ממשיכים לדרוש את שלהם. לא משנה מה עברתי, לא משנה מה אעשה, הם לא ייעצרו למעני.

במשך השנים למדתי שיש מי שרוצה לתת לנו הכול. שרוצה שבאמת נאמין בכך שמגיע לנו הכול, ובהחלט, בקלות, אנחנו עלולים להאמין בזה. אבל זו סכנה. כי חיים שבהם הכול מותר לנו, כל האישורים שבעולם מאושרים לנו ואין לנו שום אחריות על עצמנו, הם חיים שבירים, מחוסרי חוסן ומלאי תחושת קורבן.

אני לא רוצה לעצמי וחלילה לילדים שלי, חיים שבירים. לא מגיע לנו הכול. מגיע לנו מה שכל אדם זכאי לו. כבוד, חמלה, הזדמנות, כתף. לא זכויות יתר, לא היררכיה של כאב, לא פריווילגיות עטופות בצער. רק תמיכה פשוטה ובריאה.

הילדים שלי גדלים בעולם שדורש מהם חוסן עוד לפני כל הצרות שנקרות בדרכם. עולם שמלא בכל כך הרבה מורכבויות, שאיתן הם נאלצים וייאלצו להתמודד. כדי להצליח לגדול בו הם צריכים חוסן, חספוס וקשיחות. כלים שהם יפתחו אך ורק אם הסביבה תעניק להם הזדמנויות לכך, תצפה מהם לעבור מסעות, לגדול מהם ולפתח את עצמם דרכם.

ברור שהייתי מעדיפה שיעברו את החיים האלה ככה חלק, בלי פגיעות. בלי הערמת קשיים. ברור שהייתי רוצה לי ולילדים שלי הנחות בכל מקום, אפשרות לעקוף את כולם תמיד בתור, לחנות איפה ואיך שבא ואת כל מדף הממתקים חינם בכל רגע שיחפצו. בוודאי שיש בי קול שהיה מעדיף את זה על פני עבודה קשה, חריקת שיניים, דם, יזע ודמעות.

אבל לא ככה מפתחים בריאות. לא ככה גדלים לחיות חיים מלאים, בעלי משמעות, שלא מוגדרים רק על פי הכאב שעברנו.

עם ישראל הוא משפחה גדולה, אוהבת ומחבקת במקרים רבים. אבל כמו במשפחה, כך גם פה - יש עלינו חובת הדדיות. אני מקבלת מה שנכון וראוי לי לקבל, אבל באותה המידה נדרשת לתת. לצאת מעצמי ולהיות חלק מנושאי המשא הזה.

אם אנחנו באמת רוצים לבנות כאן עתיד חי ומשגשג, אנחנו חייבים להפסיק לחשוב שמשברים וטרגדיות מעניקים לנו מעמד מיוחד. ובואו נהיה מדויקים לרגע - משברים לוקחים מאיתנו. מה שמעניק לנו חיים חזקים וטובים אחרי המשבר הוא מה שאנחנו בעצמנו נבחר לעשות. והבחירה שלי היא להימנע עד כמה שאפשר מלומר "מגיע לי".

אף אחד לא רוצה לגדל ילדים שמאמינים שהעולם מסתדר לפי הכאב שלהם, אלא ילדים שמבינים שהם חלק מסיפור גדול. ושגם אם הם נפגעים בגללו, יש להם אחריות פעילה לסיפור, והאחריות מתחילה בהבנה שגם להם יש חובות, ולתמיכה בהם יש גבולות.

בסופו של דבר, אני רוצה שילדיי ידעו שהם לא חייבים להוכיח לעולם כלום, אבל גם העולם לא חייב להם הכול. יש להם זכות להיות חזקים, זכות להיות פגיעים, זכות לבקש עזרה אבל לא בדרישה אלא בשותפות והדדיות.

זה, בעיניי, מה שיכול להפוך אותנו לעם שחי כאן מתוך בנייה וחוסן. לא עם שמצפה שיפצו אותו על פצעיו, אלא עם שבונה למרות פצעיו. ואם נצליח, אחרי שהמשבר הגדול הזה באמת יתרחק קצת מעלינו, לייצר עתיד של מחויבות ואחריות חברתית ללא יוצא מן הכלל, נקבל דור יוצא דופן בנתינה ובתמיכה שלו האחד באחר וזה, באמת מגיע לנו.

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il