שאלת הקמתה של ועדת חקירה לבחינת המלחמה ומה שקדם לה, סוגה, אופייה ואופן מינויה, הופכת למרכזית בשיח הציבורי עם כל יום שעובר. מחד, המאבק של גורמים שונים להקמת ועדת חקירה ממלכתית קלאסית, הולך ותופס תאוצה, ודרישה זו קיבלה גיבוי אף מבג"צ שהוציא צו על תנאי בנושא. מאידך, הממשלה הצהירה על כוונתה להקים ועדה מסוג חדש, שעוקפת את המנגנון הקיים, להקמת ועדת חקירה משלה. בשל חוסר האמון המוחלט שבין הצדדים הפוליטיים, נראה כי ההכרעה בעניין רחוקה לסיום, ושהוויכוח בנושא יארך זמן רב.
אולם, לצורך טור זה, בואו נדמיין עולם שסיימנו להתווכח. הגענו להסכמות על האיך, ומחר קמה ועדת חקירה, מאיזה סוג שלא תרצו. יודעים מה? הסוג שאתם ספציפית, מי שקוראים את זה כרגע, רוצים. מה בדיוק הדבר שהוועדה אמורה לחקור? זאת נשמעת שאלה מתריסה, אבל זאת שאלה רצינית מאוד - איך אפשר בכלל לחקור במבנה ועדות החקירה של היום אירוע כמו ה-7.10? האם הכלי של ועדה בכלל מתאים למשימה? בשל העובדה שהעיסוק הציבורי כולו הוא בשאלת מי ממנה את הוועדה, השאלה מה תהיה הוועדה כמעט ואינה מדוברת, למרות, שלעניות דעתי מדובר בשאלה חשובה בהרבה.
נחזור לוועדה שכולם אוהבים לחזור אליה - ועדת אגרנט חקרה את ההחלטות המידיות שהובילו להפתעה הנקודתית של פריצת מלחמת יום כיפור, ואת שלושת ימי הלחימה הראשונים. זהו. היא לא בחנה את בניין הכוח הצה"לי, את האופן בו נבנו המעוזים והתעוזים, לא את השאלה המדינית של החזקת סיני, לא שום דבר מסביב. שלושה ימים, וקצת לפני כן.
הכי מעניין
פרופ' ידין, השופט לנדוי, השופט אגרנט, המבקר נבנצל ורא"ל במיל' לסקוב בוועדת אגרנט, 1973. | צילום: סער יעקב, לע"מ
אנחנו לא אחרי הפתעת יום כיפור, אנחנו אחרי אירוע רחב בהרבה, ושערורייתי בהרבה, כי מי שעשה לנו הפתעה גרועה מיום כיפור לא היו צבאות סוריה ומצרים בשיאם, אלא ארגון טרור תחום ברצועה צרה, עם גבול די מצומצם. ברור שהחקירה לא תוכל להסתפק במה קרה באותו לילה, ומי לא העיר את מי, אלא חקירה רחבה בהרבה, אבל עד כמה?
איפה אתם הייתם מתחילים את הוועדה? בהתנתקות? אולי אחורה עד אוסלו? בהחלטה לא להשמיד את חמאס בעופרת יצוקה? בצוק איתן? בהפגנות על הגדר? בהתחלת הניסיון להגיע להסדרה באמצעות שוחד קטארי? בעסקת החילופין שבה שוחרר סינוואר? איפה הייתם מתחילים לבחון את הקונספציה הצה"לית? את הסיבה שהגענו למצב שבו לצה"ל יש בקושי את היכולת לנהל חזית אחת ברצינות? בסגירת החטיבות של 2014? אולי בתר"ש גדעון?
ומה לגבי הצפון? לגבי התחמשות חיזבאללה? מאיפה בכלל מתחילים להבין איך הגענו למצב שבו התוכנית לכיבוש הגליל שהייתה אמורה לפעול במקביל, הייתה במרחק התעשתות של נסראללה כמה שעות קודם? ומה לגבי החימושים?
כל זה ועוד לא דיברנו על היום עצמו, ועל תפיסת ההגנה, ועל איך שצה"ל בונה מוצבים שהם לא באמת מוצבים, ובנה מכשול טכנולוגי שידע לעשות רק דבר אחד, שהוא לא הדבר שהופעל כנגדנו בסוף? איך הגענו למצב שצה"ל שפעם עשה סבבי יציאות שבהם בכל רגע נתון יש את אותו מספר חיילים עבר להדממות חג? ומה קרה לכוננות עם שחר? איך הגענו למצב שבו בגלל חשש מגניבת נשק, כיתות הכוננות היו בלי הנשק בבית, וחיילים היו בלי תחמושת נפיצה בהישג יד?
ומה לגבי שנות המלחמה? לגבי הסיבה שהמלחמה ארכה את הזמן שארכה? כיצד יש להתייחס למצב בני ערובה נרחב, שמשנה את כל אופן המלחמה? האם הוועדה תחקור את שאלת החימושים? את אי קיומו של מערך הסברה? את צבא המילואים, היחס למילואים, והשימוש שנעשה במילואים? את מחדל חוסר התפקוד הממשלתי בעורף בתחילת המלחמה? את השאלה אם ההחלטה לבצע פינוי נרחב וארוך הייתה נכונה, או שמא פזיזה? כל השאלות האלו הן רק דוגמה, ואין לי כל ספק שכל אחד מכם יכול להוסיף עוד כמה וכמה סוגיות, בגלל שהשנתיים שעברנו לא היו אירוע נקודתי. הן היו שנתיים של התרחשות היסטורית רחבה, שנגעה לכמעט כל אספקט של חיינו.
האם בכלל ועדה, בכל מבנה שלא יהיה, ולא משנה מאיזה סוג, מסוגלת לבחון היקף סוגיות כל כך רחב בזמן רלוונטי כלשהו? האם הרכב חד ספרתי של חברי ועדה, מוכשרים ככל שיהיו, ימונו איך שימונו ועל ידי מי שימונו, מסוגל לבצע איזושהי עבודת חקירה אמיתית? ושאלה חשובה אולי אף יותר - האם ועדת חקירה מסוגלת בכלל לבחון בדיעבד שאלות של אסטרטגיה ומדיניות? האם ניתן לדמיין ועדה מקצועית שתדון בכל אותן המחלוקות שקרעו את החברה הישראלית בעשרות השנים האחרונות, ושעמדתה תשכנע את הלא משוכנעים? האם ועדת חקירה מסוגלת לענות על שאלות שהתשובה לגביהן תלויה בהשקפת עולם, מבלי להפוך לפרלמנט פוליטי של יום שישי?
לוחמי צה"ל בעזה | צילום: דובר צה"ל
כל זאת, ועוד לא דיברנו על שאלת המסקנות האישיות, והמשמעות שלהן לגבי משך הזמן של עבודת הוועדה. על פי הכללים המקובלים היום, מרגע שוועדה מודיעה על האפשרות לקבלת מסקנות אישיות, כל אחד מהמוזהרים רשאי לשכור עורך דין, לבקש לעיין בחומרים, ולהתגונן כמו שצפוי מאדם שנאבק על שמו הטוב. לדוגמה - ועדת החקירה של כלי השיט מכונסת כבר שלוש וחצי שנים בנושא ממוקד מאוד של רכישת כמה ספינות וצוללות, ועוד רחוקה מאוד ממסקנות, וסביב האזהרות האישיות של חמישה מוזהרים ישנה סאגה משפטית של שנה. מישהו יכול לדמיין כמה מוזהרים צפויים להיות בוועדה שתחקור את כל ההיבטים של המחדל שהוביל ל-7.10, למחדלים שהתגלו במהלכו, ולמחדלים אחריו? עשרות? מאות?
יותר מכך, האם אנשים שמתגוננים מוועדה שעלולה לקבוע לגביהם מסקנות אישיות ישתפו איתה פעולה, או שינסו לטייח? יסייעו בכנות לאתר את הכשלים ויפרשו את התמונה העובדתית המלאה, או ינסו להסתיר עובדות שלא נוחות להם, כדי לא להיפגע ממסקנות הוועדה? האם האינטרס שלנו הוא במסקנות אישיות, שסביר שעד שיתקבלו יהיו לא רלוונטיות לאף בעל תפקיד, או לקבל, מהר יותר, מסקנות לגבי הדרוש תיקון, אף אם רכיב הצדק כלפי מי שכשל לא יקבל דגש במסקנות?
סוגיה נוספת, אולי החשובה מכולם, היא מה השינוי שועדות החקירה יוצרות בפועל? משנות במציאות? בכל ההיסטוריה הלא קצרה של ועדות חקירה, יישום מסקנותיהן היה לרוב מוגבל ולא משמעותי. מה נותר מוועדת אגרנט? האם הגופים שהוקמו בעקבותיה, ה"איפכא מסתברא" והמל"ל, יצרו שינוי אמיתי בתפיסת הביטחון של ישראל? האם בזכות ועדת החקירה, תעלומת רצח ארלוזורוב נפתרה? האם המסקנה הפסקנית של הוועדה לבדיקת הטענות לגבי ילדי תימן שכנעו את מי שמשוכנעים בקיומן של חטיפות? אפילו מסקנות ועדת מירון, ועדה צנועה, פרקטית ודחופה, יושמו באופן חלקי. בסופו של דבר, מלבד המסקנות האישיות, ואולי אף בשל ההתמקדות בהן, בשורה התחתונה, ועדות החקירה הממלכתיות התגלו ככלי מוגבל מאוד ליצירת שינוי במציאות.
מטרת השאלות האלו אינה להטריל. אכן, זה נשמע כמו הרבה סיבות למה לא, בלי הצעה למה כן, אך אם רוצים שתהיה משמעות לבדיקה, הן חייבות להישאל. דבר אחד לדעתי אמור להיות ברור לכל מי שבוחן את הדברים ברצינות - מעבר לעיקרון שראוי שתקום ועדת חקירה שתבחן את הכשל הגדול בתולדות המדינה, יש גם פרקטיקה. כשיורדים מרמת העקרונות, ועוברים לרמת הפרקטיקה, ועדת חקירה, מכל סוג שהוא, לא יכולה לבצע, בכל זמן סביר, ולדעתי, בכל זמן כלשהו, את מה שמצפים ממנה.
הפגנה נגד עקירת גוש קטיף, ספטמבר 2004. | צילום: פלאש 90
אין בכוונתי או ביכולתי לענות לכל השאלות שהעליתי, אך פטור בלא כלום אי אפשר. נראה שהפתרון, כרגע, הוא לא להקים ועדה אחת, אלא מספר ועדות, שכל אחת תדון בחלק אחר מהסוגיות. חלוקה מינימלית תהיה לחלק לכל הפחות בין ועדה (או ועדות) לעניין יום ה-7.10 עצמו, במספר ימים לאחריו, ובשעות שקדמו לו. השאלות שידונו בהן יהיו שאלות צבאיות ברובן, כמו גם התקשורת בין הצבא לדרג המדיני. ועדה נוספת תבחן את מה שנקרא לו, לצורך הנוחות, "הקונספציה" - כל אותם אירועים היסטוריים ותפיסות קלוקלות שהביאו אותנו למצב שבו היינו בבוקרו של אותו שמחת תורה נורא.
שתי הבדיקות הן שונות במהותן, ועל כן הוועדה שתוקם לגבי כל אחת מהן צריכה להיות שונה. בגלל שחקירת הקונספציה תוביל, בהכרח, לכניסה לשדה מוקשים אידאולוגי, מבנה הוועדה שידון בנושאים הקשורים בה צריך להיות מבנה חדש, ציבורי, שונה מהמבנה הרגיל של שופט שנעזר במומחים. דווקא בגלל שמדובר בשאלות עם משמעות פוליטית, לא פוליטית קונקרטית, אלא ברמה הגבוהה של המושג - ויכוח בין השקפות עולם, ראוי שהדיון בהן יהיה רחב, ויעורבו בו אנשים שמציגים, במובהק, תפיסות עולם שונות, ולא רק תחומי מומחיות שונים. לדעתי, אם רוצים שוועדה זו תיצור איזשהו תוצר בעל השפעה, ראוי אף שמסקנותיה יובאו ללא שורה תחתונה, אלא באופן בו הצדדים לאותה הוועדה יוכלו, כל אחד, מתוך מחלוקת לשם שמיים, להציג את תפיסת עולמם באופן מנומק, ואחרי שמיעת שאר הצדדים.
בנוסף, אם רוצים שמסקנות יגיעו בפרק זמן סביר, כזה שלא יעניין רק היסטוריונים, יש לבטל את פרק המסקנות האישיות בוועדה. התעקשות על מסקנות אישיות תביא לפוליטיזציה של קבלת מסקנות הוועדה, ובאופן אבסורדי - לא תשיג כל מטרה, משום שעד שיגיעו מסקנות אישיות, בעוד כמה שנים, הן לא יהיו רלוונטיות לכנראה אף דמות בציבוריות הישראלית. רק ועדה שתצהיר מראש שאין בכוונתה להסיק מסקנות אישיות, תקבל שיתוף פעולה סביר, שיאפשר לה להגיע לחקר האמת.
עוד כתבות בנושא
שילוב ארבעת הצעדים - תיחום הנושאים, פיצול הבדיקה למספר ועדות, בניית ועדה ציבורית ייעודית לשאלות האסטרטגיה וביטול המסקנות האישיות, עשוי להביא לבדיקה שתהיה לה משמעות כלשהי לעתידנו, ובזמן סביר. גם לאחר יישום הצעדים, אין מדובר בפתרון קסם. ועדות הן מה שהן – ועדות. שינוי המציאות לא מושג באמצעות ועדות. הוא מוטל עלינו. השיח הישראלי שרואה בהקמת ועדת חקירה ממלכתית עניין כה מרכזי, הוא שיח שיוביל למפח נפש ודאי. אם לא תוקם ועדה כזאת, יראו את אי הקמתה כמקור כל צרותינו, ואם תוקם כזאת, יתאכזבו אלו התולים בה תקווה כה רבה, לגלות שהוועדה לא שינתה כמעט דבר.
אירוע כמו ה-7.10 הוא האירוע הגדול בתולדות המדינה מאז הקמתה. כלי שנועד לחקור כשלים נקודתיים פשוט לא מתאים בשביל לחקור אותו. השנתיים האחרונות אינן אסון מירון, הטעויות שהובילו לטבח סברה ושתילה או בחינת שיטות החקירה של השב"כ. הן גם לא המחדל המודיעיני שהוביל ליום כיפור. אנחנו באירוע גדול בהרבה, רחב בהרבה, יסודי בהרבה, שדורש בחינה מעמיקה בהרבה.
אם יש משהו אחד שכבר אפשר להגיד שלמדנו מהשנתיים האחרונות, הוא שלעשות את מה שהתרגלנו לעשות כי ככה עושים, זאת לא שיטת פעולה. הקמת ועדה לשם הקמת ועדה, תהיה בדיוק כשל כזה. את ה-7.10 חובה לחקור. אם לא נסיק את המסקנות, ניפול באותן הטעויות שוב. לגבי האיך, נצטרך לחשוב. באופן אמיתי. לעשות את מה שעשינו בפעמים הקודמות - להקים ועדה בראשות שופט אחד עם מספר מומחים, שבוחנים נושאים באופן ליניארי, כנראה לא יועיל. מה כן? הצעתי יכולה להיות התחלה לדיון, אך ברור שאינה עונה על השאלה כולה. ועל השאלה נצטרך לענות, באופן נקי, ומנותק מהאינטרסים המידיים של כל צד. אחרת, חוץ מלסמן וי על עוד ועדה שהוקמה, שמסקנותיה יגיעו באיחור, ולא ישנו כלום, לא נעשה שום דבר.
עוד כתבות בנושא
