"פוסט חולני. אתה, כותב הפוסט המופרע, צריך לבקש סליחה ומחילה מבורא עולם ומכל העם. על השנאה, על ההסתה, על ההשמצה, על לזות שפתיים, התבהלה, התרעלה והתבערה שהם לחם חוקך ומזון להגברת והגדלת רשעותך".

זו תגובה אחת, לדוגמה, שקיבלתי על פוסט שפרסמתי בפייסבוק לפני כמה ימים. זו אינה התגובה הבוטה ביותר. את התגובות הבוטות אתקשה קצת לצטט כאן במלואן ללא שימוש בסימני צנזורה. במהלך השבועיים האחרונים העניקו לי מגיבים שונים את התארים: "קשקשן", "ליצן בתחפושת", "משיחי מטורלל", "יפה נפש", "אוכל מוות הזוי", "גזען כלב". מבלי למנות את עשרות התגובות שתיארו אותי כמי שאינו מבין מה הוא אומר וכותב מתוך פוזיציה ועדיף באופן כללי שישתוק. ואנחנו מדברים על שבועיים רגועים באופן יחסי. כאלו שלא הבעתי בהם שום עמדה פוליטית קיצונית, ולא עמדתי במוקד של סערה ציבורית כלשהי. סתם שבועיים רגילים בפייסבוק ובטוויטר ישראל. וכמות עלבונות שכמוה לא יוצא לי לפגוש בעולם שמחוץ לרשתות במשך תקופת חיים שלמה. ואולי דווקא הפער הזה, שבין העדינות והכבוד ההדדי שאני נתקל בהם בכל מקום - בעבודה, בקהילה, בצבא וברחוב - לבין אלפי התגובות המעליבות ברשתות, הוא שדחף אותי לעשות מעשה. אחרי שניסיתי את האפשרות של התעלמות, וגם את הפרקטיקה השנויה במחלוקת של חסימה מאסיבית, החלטתי שהגיע הזמן לדבר. להבין מהיכן מגיעה הבוטות וחוסר-הרגישות שמציפה את הרשתות. לכן בפעם הבאה כשמישהו כתב לי תגובה לא עדינה שלחתי לו הודעה פרטית במסנג'ר: "שלום וברכה, אפשר להחליף כמה מילים?"

הוא לא רצה לשוחח בעל־פה, אבל הסכים להתכתב. "מתמונת הפרופיל שלך ניכר שהינך אדם ירא שמיים ושומר מצוות", פתחתי, "לכן רציתי לשאול אם לדעתך התגובה שכתבת עומדת באיסורי הוצאת שם רע והלבנת פנים ובהנחיית חכמינו "יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך"?

בתוך שניות ספורות הגיעה התשובה: "תגיד, להתקרבן אצלך זו שיטה?"

בשלב הזה הייתי כפסע מלהוסיף אותו לרשימת החסומים שלי (שכבר מונה קרוב לאלף משתמשים) ולשכוח מכל העניין. אבל הפער היה בלתי נסבל. הוא נראה אדם כל כך נעים וטוב בתמונות ובפוסטים שפרסם. משהו לא הסתדר לי. אז ניסיתי שוב.

"מחילה שאני שוב שואל. זה באמת לא מתוך ביקורת. הכינוי של הפנייה שלי אליך בשם 'התקרבנות', הוא ראוי בעיניך? האם כך היית רוצה שידברו אליך? אני לא שואל כי יש לי תשובה ברורה. אני באמת מנסה להבין היכן הפער בינינו. יכול להיות שזה באמת לגמרי דיבור תקין מבחינתך".

כמה דקות חלפו והוא הגיב: "נכון, הביטוי 'להתקרבן' אינו ראוי, ואני בהחלט מצר עליו. אבל את התלונה שלך אני עדיין לא מקבל. הפייסבוק הוא זירה ציבורית, ומי שכותב את הגיגיו, צפוי לקבל תגובות, אוהדות או מתנגדות".

לתזוזה הזו חיכיתי. מי שעד כה רק לעג לי, הסכים לפתוח פתח. ואני נכנסתי לתוכו עם כל מה שישב לי על הלב. "תגובות מתנגדות זה נפלא", כתבתי לו, "אבל בתגובה שלך היו לא רק ביקורת אלא גם לעג וזלזול והקטנה. נסה לרגע לדמיין שהיו מדברים כך למישהו שאתה מחבב ומעריך. האם משפט כזה לא היה מקומם אותך? לא היית נפגע בשמו או במקומו? ושוב: אני שואל מתוך פתיחות להבין את עמדתך".

ובנקודה הזאת קרה דבר נפלא מאוד. ומי שרק לפני רגע עמדתי לחסום, כתב לי: "אני שומע את הביקורת שלך, ומקבל אותה. ההתבטאות שלי הייתה לא נכונה, ובעיקר לא פותחת פתח לדיון, היא נכתבה מתוך רגע של תסכול וכעס על דבריך, שקוממו אותי מאוד. סליחה שפגעתי. אמחק את התגובה כמובן. תודה על הודעותיך שהובילו אותי לכך".

זה היה רגע מטלטל. אחרי שנים רבות כל כך שאני סופג עלבונות ברשתות. אלפי אנשים שכלל איני מכיר וגרמו ללב שלי להיצבט ולהתכווץ אינספור פעמים. אלפי דמויות שאני נושא כלפיהן בתוכי מזה שנים טינה כבושה. ורק לחשוב שאולי כל מה שצריך היה כדי לאחות ולתקן זה רק לפתוח את הלב ולדבר.