במלחמת העולם הראשונה שרת הפילוסוף היהודי פרנץ רוזנצוייג בצבא הגרמני. באחד הימים נתקל בילד יהודי ממזרח אירופה, "אוסט-יודן" בעגה הסנובית של אבותיי הייקים. הילד שאל את רוזנצוייג במה הוא עובד בימי שלום. "אני כותב", השיב רוזנצוייג. "בשביל היהודים?" שאל הילד. "גם בשביל יהודים, וגם בשביל גויים", השיב הפילוסוף הנבוך. "למה לא רק בשביל היהודים?" הוסיף והקשה הילד. רוזנצוייג נותר בלא תשובה. לימים סיפר: "הרגשתי כאילו העם בעצמו חוקר אותי".
האם באמת יהודי צריך לכתוב רק ליהודים? האם הוא אמור להתייאש מראש מהסיכוי להידבר גם עם גויים? חג הסוכות הנצחי מלמד אותנו שאסור להתייאש מאומות העולם; אך טבח שמיני עצרת והתגובות לו מלמדות אותנו עד כמה זה קשה.
סוכות הוא החג האוניברסלי ביותר בלוח השנה שלנו. מקריבים בו בבית המקדש שבעים פרים, כנגד שבעים אומות העולם (סוכה נה ע"ב). אנחנו מתפללים בחג הזה על המים, שכל העולם זקוק להם. הנביא זכריה קבע בנבואתו שיום יבוא וכל הגויים יעלו לירושלים בחג הסוכות, כדי להשתתף עמנו בתפילה הזו (זכריה י"ד).
הכי מעניין
צעדה למען ישראל בניו יורק, 2016. | צילום: AFP
מספרם של קורבנות החג אינו קבוע: בכל יום מקריבים פחות פרים. ביום הראשון של החג מקריבים שלושה עשר פרים, ובאחרון – שבעה. מדוע? רש"י (במדבר כ"ט, יח) פירש שזהו סימן לצמצום מספרן והשפעתן של אומות העולם. הרב שמשון רפאל הירש (שם, יג), איש "תורה עם דרך ארץ" מיהדות גרמניה המודרנית, פירש בכיוון הפוך: שבעה פרים מייצגים את עם ישראל, והיתר – את אומות העולם. ברבות הימים הולך הפער בין ישראל לאומות העולם ומצטמצם, עד שלבסוף מקריבים רק שבעה פרים – וביום הזה שותפות גם אומות העולם בקורבן הפרים של ישראל. זהו לדעתו סמל להשפעה הרוחנית של עם ישראל, המקרבת את העולם כולו לעבודת ה'.
במקומות רבים הביע הרב הירש את הגישה האופטימית הזו. פעם כתבה עליו פרופ' נחמה ליבוביץ', שאף היא גדלה ביהדות גרמניה – אבל בזו של המאה העשרים: "קל לנו לשמוע את הד קולה של המאה התשע עשרה על עיוורונה האופטימי עולה מתוך דבריו. הן הוא – כרבים מבני דורו – רואה כאן את אשר רצה כל כך לראות". אנו כבר רואים דברים אחרים לגמרי.
במלאות שנתיים לטבח שמיני עצרת תשפ"ד, התגובות העכשוויות לו בעולם הגדול מדכדכות מאוד. לא נעים להיות היום יהודי בחו"ל; לא נעים להיות אפילו יהודי בארץ, במידה שאנו נחשפים לשנאה הרווחת בעולם כלפינו, קורבנות הטבח. אלו שמדברים על כישלון ההסברה הישראלית צודקים וגם טועים. הם צודקים – כי היינו יכולים לעשות הרבה יותר, והרבה יותר טוב; הם טועים – כי אני לא בטוח שזה באמת היה משנה את התמונה הגדולה. הרי כבר יום אחרי הטבח, עוד לפני שישראל ההמומה והרצוצה הספיקה לנקוף אצבע, כבר היו בקמפוסים במערב הפגנות נגדנו. זו הייתה תגובה מהבטן של צעירים שונאי ישראל, לא תוצר של מערך הסברה פלשתיני ערמומי ויעיל.
אינתיפאדה אקדמית. הפגנה פרו־פלסטינית באוניברסיטת קולומביה | צילום: EPA
בחודשים הראשונים של המלחמה חשבתי שאנטישמיות קלאסית היא הגורם הזוטר בשנאה כלפינו, ושמשפיעה יותר ממנה האידיאולוגיה הנעורה הנאו-מרקסיסטית, שפיטמו בה את הסטודנטים בארצות הברית ובאירופה. מי שחונך למלחמת מעמדות נצחית בין שחורים ללבנים, בין בני אור לבני חושך, בין מדכאים למדוכאים – מתקשה להבין שאומת הסטארט אפ המשגשגת במזרח התיכון היא הקורבן ולא התוקף.
היום אני נוטה לחשוב שדווקא האידיאולוגיה המטורללת של האקדמיה המערבית היא הגורם הזוטר בשנאה כלפינו. בשביל רבים היא אינה המניע האמיתי, אלא תירוץ להפגין את שנאתם המושרשת ליהודים. שוב ושוב אנחנו שומעים בהפגנות ובפודקאסטים דימויים אנטישמיים קלאסיים – יהודים וכסף, יהודים ודם, יהודים הרגו את ישו – כאלו שלא נוסחו בידי פרופסורים פרוגרסיביים מהרווארד, אלא בידי מסיתים נבערים בימי הביניים. זו אותה שנאת ישראל ישנה, שתורגמה במהירות לעולם הטיק טוק.
כל זה אינו אומר שאנחנו צריכים להשלים עם השנאה הזו. חג הסוכות מנכיח בחיינו את התקווה שיום אחד זה ישתנה – ואולי אנחנו יכולים לתרום משהו לשינוי הזה. אבל חשוב להכיר באופי האנטישמי הבסיסי של השנאה נגדנו, מסיבה אחת: כדי לא לקחת אותה לריאות. כשהציפיות שלנו לאהדת העולם נמוכות מראש, לא נקרוס מייאוש כשהן מתבדות.
עוד כתבות בנושא
עוד כתבות בנושא
