אסור לשכוח. אסור לשכוח. אסור לשכוח. מדי פעם אני צריך להזכיר לעצמי שאסור לשכוח. כן, גם כשהמלחמה עוד נמשכת, גם כשעוד יש חטופים בשבי, גם כשעוד המון חיילים בחזית, עדיין צריך את התזכורת הזו שאסור לשכוח. שמתי לב למשל שהפיד שלי בפייסבוק יכול בקלות להשכיח ממני. הרבה דעות יש בו, לכאן ולכאן. דעות מנוגדות מאוד, שונות מאוד, עוינות מאוד זו את זו. ככה נראה הפיד שלי, ואני די מחבב אותו בשל כך. למען האמת זה שיקוף די מהימן לאיך שנראים החיים החברתיים שלי. אני מוקף באנשים מכל מיני סוגים ועם כל מיני דעות פוליטיות. מה שנקרא ״חבריי הטובים ביותר הם…״ ולא במליצה. יש לי חברים טובים מאוד משמאל ויש לי חברים טובים מאוד מימין, ויש לי חברים טובים מהמרכז, מאזורים שמקובל לקרוא להם ״מתונים״, ויש לי חברים טובים שהם ״קיצוניים״ או ״רדיקליים״, תלוי את מי שואלים. ואני, אני בנאדם כזה שחי עם הכול ולצד הכול. זה לא שאני פרווה, זה לא שאני מהאו״ם, יש לי דעה סדורה (יחסית) על כל דבר שמונח על סדר היום, ועם זאת אפשר להזיז אותי. בכלל, אני יותר טיפוס של סיפורים מאשר של דעות. ואם מישהו מספר לי סיפור שמוצא חן בעיניי ונוגע לי ללב, אני קונה אותו ברגע.

ושם, בפיד הזה, הלכאורה בוער והלכאורה זוכר, אני יכול בקלות להיסחף במחשבות שעלולות להשכיח ממני את הדבר בעצמו. את המאורע המחולל, את הרגע שבו הכול קרה, הרגע שבו השתנו החיים כנראה לנצח. זה לא ייאמן, הכוח הזה שיש לשכחה. ולכן אני צריך להזכיר לעצמי יום־יום שאסור לשכוח. אסור לשכוח את שמחת תורה תשפ״ד, אסור לשכוח את הסיפורים של שמחת תורה תשפ״ד. צריך לזכור את היום ההוא, צריך לזכור את מה שהרגשנו ביום ההוא, צריך לזכור את מה שחשבנו ביום ההוא. ואסור לשכוח. אסור לשכוח. אסור לשכוח.

עזבו. אני עובר לכתוב בלשון יחיד. הרי לא בטוח שכולם רוצים לזכור, יכול להיות שיש כאלה שאפילו רוצים דווקא כן לשכוח. אבל אני - האזרח הרגיל, לא החייל בשדה הקרב, לא הגנרל שנותן פקודות, לא הפוליטיקאי שמקבל החלטות הרות גורל, לא העיתונאי מטעם - אני חייב לזכור. לזכור את הפרטים הקטנים. את המבטים בעיניים. את האזעקה הרחוקה ההיא בשמונה ומשהו בבוקר. את ההליכה המהוססת לבית הכנסת. את שמעון שיושב בסמטה בחוץ ואומר שהזעיקו את הבן שלו ישראל החובש כי ״400 מחבלים חדרו לעוטף עזה״, את הגיחוך שגיחכתי בתוך תוכי כי חשבתי ששמעון חי בסרט. אני חייב לזכור את תפילת החג שנקטעה ואז הושלמה במהירות ובחוסר ריכוז. אני מוכרח לזכור את ספרי התורה שהוחזרו אחר כבוד לארון בלי ריקודים והקפות צוהלות. אני מוכרח לזכור את הסטודנטית ההיא ברחוב בצלאל שהחזיקה את הפלאפון ביד בבעתה ומיררה בבכי ולא הצליחה לתאר לנו מה היא רואה בטלגרם.

אני צריך לזכור את מאור מהבניין ממול אומר שחמאס כבש קיבוצים בעוטף ויש מאות הרוגים באיזו מסיבת טבע, לזכור את השכנה המבוגרת עם הרדיו הקטן בחדר המדרגות אומרת ״אין צבא, אין צבא, אנשים נשרפים בממ״דים״. לזכור את העיניים של עקיבא שלי שלא מבין מה קרה לשמחת תורה שלו ולמה כולם מכונסים ככה בעצמם והולכים ברחבי הבית מצד לצד. לזכור את חבר שלי ח׳ שהגיע לבקר בצהרי היום עם הילדים שלו ואמר לי שהקפיצו את אחיו לגזרת הצפון. לזכור את ההבדלה במוצאי החג ואת הריתוק של כולם לאמצעי החדשות. לזכור את כל הסטוריז שסייעו בחיפוש נעדרים מהמסיבה, לזכור את זה שמחקתי את הטלגרם כי פחדתי לראות סרטוני זוועה שהתרוצצו (ולזכור את הלילה ההוא שבו ״בטעות״ צפיתי בכל הסרטונים שנמנעתי לראות בו ביום), לזכור את הידיעה על נפילתו של אמיתי גרנות, הבן של הרב תמיר. לזכור את ההלוויה הצבאית הראשונה שבה נכחתי בחיי, לזכור את הגרון החנוק והבכי הבלתי נשלט, לזכור את שולי מלמדת את התלמידות שלה בזום ומחפשת מילים שיכולות לתת נחמה או בהירות, לזכור את מרכז החלוקה שנח חבר שלי הקים עבור החיילים שנשלחו לחזית, לזכור איך גילינו שאיתן מור שעובד בקפה ליד הבית שלנו נחטף, לזכור איך הבנו שאחי אוריה בעצם ניצל ממסיבת הנובה באורח נס, לזכור איך אחי שלֵו קבר את חבר שלו בניהו ביטון שנרצח בכניסה לבארי, לזכור את הרחובות הריקים שליד שוק מחנה יהודה, לזכור את כל הפנים והשמות שנפלו יום אחרי יום, את העצב שריחף באוויר, לזכור את הגשם הראשון שבא ואיך היה ברור שהשמיים בוכים. לזכור.