סעיף 18 בהסכם שנסגר השבוע בין נשיא ארה"ב לראש ממשלת ישראל אולי אינו הסעיף החשוב ביותר, אבל יש בו כדי ללמד משהו על המצב שנקלענו אליו. הסעיף הזה מדבר על כינונו של "תהליך דיאלוג בין־דתי המבוסס על ערכי סובלנות ודו־קיום, בניסיון לשנות דפוסי חשיבה ונרטיבים של פלסטינים וישראלים על ידי הדגשת היתרונות שאפשר להפיק משלום". מכיוון שזה נשמע מעט מסובך, נסביר לאט.
במשך שנות דור, חלוקת העבודה בינינו ובין הפלסטינים הייתה ברורה. הם רוצחים ואנחנו נרצחים. הם דוקרים ואנחנו נדקרים. בעקבות הסכמי אוסלו העלינו אותם הנה מתוניס, נתנו להם סל קליטה ונשק, חלקנו איתם את ארצנו, הצענו בנדיבות לוותר למענם על חלקים חשובים בעיר הבירה שלנו, הענקנו להם מחוות, שחררנו להם רוצחים. והם? הם נתנו לנו בתמורה אבן וסכין, דם ואש ותמרות עשן, אוטובוסים מתפוצצים ותינוקות שחוטים. ומה עכשיו? עכשיו מציעה יוזמת טראמפ שנקיים איתם דיאלוג המבוסס על ערכי הסובלנות בניסיון לשנות את דפוסי החשיבה והנרטיבים של "פלסטינים וישראלים". כאילו יש כאן שני צדדים שווים שזקוקים לטיפול. כאילו גם הנרטיב שלנו עקום. כאילו גם בדפוסי החשיבה שלנו יש משהו דפוק. אז כאמור, זה לא הסעיף החשוב ביותר בהסכם, ואין לו משמעות מעשית גדולה, אבל מה לעזאזל עבר בראש של מי שניסח אותו ושל מי שהסכים לקבל אותו?
מהעקרונות שקבע הקבינט לפני כחודש לא נשאר דבר. ישראל לא תשלוט ברצועת עזה, הרשות הפלסטינית כן תהיה חלק מהממשל האזרחי, וסוגיית הפירוז ופירוק הנשק לא תלויה בנו כלל
צריך להגיד באופן ברור: נכון לעת כתיבת הטור הזה, ערב יום הכיפורים, רב הנסתר על הגלוי בכל מה שהולך לקרות מכאן ואילך, ודאי כאשר תשובת חמאס טרם ניתנה. מהמקום הזה אפשר לתמוך בהסכם טראמפ ואפשר להתנגד לו, אפשר להעריך שחמאס יפוצץ אותו, אפשר גם להאמין שהנשיא האמריקני לא השאיר לנו הרבה ברירות אלא לקבל אותו, או שלנצח הוא יהיה לצידנו כשתתעורר בעיה. אבל יש דבר אחד שאיננו פטורים מלעשותו. לקרוא את סעיפי המסמך ולהתייחס לבעיות הרבות שהוא עלול להביא עלינו אם יתממש.
הכי מעניין
אוסף הסעיפים שראש הממשלה בנימין נתניהו בירך עליהם מתחלק למעשה לשניים. אם תרצו, שני הסכמים נפרדים עומדים בפנינו. האחד קשור בשחרור החטופים, האחר בשאלת היום שאחרי, והמשמעות של שניהם קשה.
תנועה של אזרחים דרומה מהעיר עזה | צילום: באדיבות דובר צה"ל
תוכנית ההתנתקות
התמורה שנקבל על חלקנו בהסכם הראשון, לו יצויר שחמאס יסכים לו, ברורה ורבה. המחיר שנשלם? בין השאר נצטרך להפסיק את הלחימה, לסגת אל קו מוסכם, ולשחרר 250 רוצחי יהודים שיושבים במאסר עולם אצלנו, יחד עם 1,700 אחרים שעצרנו אחרי 7 באוקטובר. מתישהו, עם ריבוי העסקאות, הפך שחרור הרוצחים הסיטוני מצידנו להרגל. בעבר, גם כשהממשלה הסבירה שאין לה ברירה אלא לפתוח את שערי הכלא ולהוציא החוצה המוני מחבלים עם דם על הידיים, הבנו כולנו שיש עם זה בעיה. אבל זהו, התרגלנו. בתי הכלא שלנו עומדים להתנקות כמעט לגמרי ממחבלים. חמאס ירשום הישג מעשי ותודעתי שלא היה לו כמותו מולנו גם בזירה הזו, כשכמעט כל מי ששפך דם יהודי יוצא לחופשי, ואצלנו הסעיף הזה כמעט אינו מדובר. את יחיא סנוואר, ששחררנו בעסקת שליט, פגשנו במערכה הבאה ב־7 באוקטובר. את מי נפגוש הפעם בסיבוב הבא? אין לדעת. אנחנו אפילו לא עוסקים בזה. כאילו זו דרכו של עולם.
גם אם חמאס לא ישחרר שום חטוף, או רק חלק מהם, ישראל מתחייבת להשלים את נסיגתה מאזורים נקיים מטרור, להעביר את השליטה הביטחונית בהם לכוח הבינלאומי ולאפשר הזרמה נרחבת של סיוע הומניטרי
אל החלק השני של ההסכם אפשר להתייחס, כאמור, כאל הסכם נפרד לגמרי, העוסק במה שיקרה ברצועה ביום שאחרי: בניהולה, בסידורי הביטחון בה, בסיוע שיוכנס אליה. במילים ספורות, החלק הזה מבהיר שבענייני הביטחון של הרצועה, בסוגיות הפירוז שלה, באופן הכנסת הציוד והסיוע ובמיזמי השיקום יעסקו גורמים שאין לנו שום שליטה עליהם ועל מעשיהם.
אתם מכירים את הטענה שאנחנו מקבלים במזומן ומשלמים בהקפה? ובכן, אתם מוזמנים לקרוא את סעיף 17 בהסכם. הסעיף הזה מבהיר שגם אם חמאס ידחה את ההסכם, יקבל את חלקו או יכריז שהוא מסכים לו אבל יפר אותו ברגל גסה, אנחנו את חלקנו נצטרך למלא. ממש כך. במסגרת זו,ישראל תעביר לכוח ה־ISF, "כוח ייצוב בינלאומי זמני שייפרס מיידית בעזה", אזורים נקיים מטרור. כן, ממש בלי קשר לשאלה אם חמאס השיב ליוזמת טראמפ בחיוב או בשלילה. רוצה לומר, גם אם חמאס לא ישחרר שום חטוף, או שישחרר חלק מהחטופים, מדינת ישראל מתחייבת להשלים את נסיגתה מאזורים נקיים מטרור, להעביר את השליטה הביטחונית בהם לכוח הבינלאומי ולאפשר הזרמה נרחבת של סיוע הומניטרי אליו.
עוד כתבות בנושא
איך ייראה הטיפול הביטחוני בנעשה ברצועת עזה? לא לגמרי ברור. מה שברור הוא שלא אנחנו נהיה האחראים לו אלא הכוח הרב־לאומי, שייכנס מיד לשטח. אם בלבנון פועל כוח יוניפי"ל, שאנחנו יודעים מה הוא שווה, והוא אחראי על שמירת השלום, הסמכויות של "יוניפי"ל עזה" יהיה רחבות בהרבה. הכוח הזה יאמן כוחות משטרה פלסטיניים, יתאם את פעילותו עם ירדן ומצרים, ויעסוק לצד ישראל גם באבטחת הגבולות ("הצדדים יסכימו על מנגנון למניעת חיכוכים"). מה זה אומר? שאם סיפרנו לעצמנו שנוכל להיכנס לשטח כל אימת שנחשוב שיש צורך – כשתעוף רקטה מדיר אל־בלאח או כשנגלה על פתיחת מחרטה חדשה לייצור אמל"ח בחאן־יונס – נצטרך לקחת בחשבון את אותו כוח שיסתובב לנו שם בין הרגליים, ואת הסכנה שמא נסתבך מדינית עם קטאר או מצרים או ירדן או ארה"ב או מי שזה לא יהיה, אם מי מאנשי הכוח הזה יישרט בטעות בדרך.
בואו נדבר על הסיוע שייכנס לרצועה. מדינת ישראל, בחתימתה על ההסכם הזה, תומכת בהכנסת סיוע נרחב בהיקפי ענק לעזתים. זה כולל מזון, זה כולל שיקום תשתיות מים, חשמל וביוב, זה כולל שיקום בתי חולים ומאפיות, וזה כולל הכנסת ציוד לפינוי הריסות ולפתיחת כבישים. זוכרים את הביקורת שהייתה על הימים ההם, שבהם הזרמנו לרצועה סיוע ששימש למטרות טרור? ובכן, בניגוד לסיוע ההוא, שיכולנו להחליט מה ממנו ייכנס ומה לא, ובכל מקרה לפקח עליו, עכשיו (לפי נוסחו של ההסכם) אנחנו מתחייבים לא להיות מעורבים כלל. "הכנסת והפצת הסיוע ברצועת עזה תתבצע בלא הפרעה מצד שני הצדדים, באמצעות האו"ם וסוכנויותיו, הסהר האדום, וכן מוסדות בינלאומיים אחרים שאינם קשורים בשום דרך לאף אחד מהצדדים". כאילו לא למדנו דבר.
אגב, גם את מעבר רפיח אנחנו מאפשרים לפתוח, כשהרשות הפלסטינית תהיה מעורבת באחריות בהפעלתו.
צלקות שלא יגלידו
צריך להגיד עוד מילה חשובה בעניין השיקום הזה. אין לנו אינטרס בו. נהפוך הוא. לא הרסנו אלפי בתים לא שיטחנו אינספור שכונות ולא סיכנו את הלוחמים האמיצים שלנו על הדחפורים כדי להיות חלק ממיזם תמ"א 38 שיבנה את כל זה מחדש למחרת בבוקר. ייתכן שהבנייה הזאת בלתי נמנעת, כי האמריקנים דוחפים אותה והעולם דוחף אותה, אבל חשוב לזכור שהאינטרס שלנו הוא שההרס הזה יישאר צרוב בבשרם של העזתים מאה דורות קדימה. שהם וצאצאיהם יזכרו את מה שקרה להם אחרי שעוללו לנו מה שעוללו. לא כדי שהמבנים הישנים של אתמול יהפכו לשכונות החדשות של מחר.
נשיא ארה"ב דונלד טראמפ וראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו (משמאל) מגיעים למסיבת עיתונאים בחדר האוכל של הבית הלבן בוושינגטון הבירה ב-29 בספטמבר 2025 | צילום: AFP
ואחרי כל המלל הזה, יש שורה תחתונה ברורה: מדינת ישראל הסכימה להפסקת המלחמה, לשיקום אדיר של הרצועה, למסירתה לכוחות זרים שאין לנו שליטה עליהם ולכוחות משטרה פלסטיניים חמושים ומאומנים שאין לנו שום פיקוח על זהותם ועל מעשיהם, יחד עם הצהרה על כוונה להקים לצידנו מדינה פלסטינית. לא נהיה אחראים על פירוז הרצועה, לא נהיה אחראים על הפיקוח על הפירוז הזה, לא נהיה אחראים לבדנו על אבטחת הגבולות (יהיו לנו שותפים בינלאומיים), וכל זה כש"שותפים אזוריים" יהיו ערֵבים לכך ש"חמאס והפלגים האחרים ימלאו את התחייבויותיהם ושעזה החדשה לא תהיה איום על שכניה או על תושביה". האם לזה פיללנו כששפכנו שם את דמם הקדוש של חיילינו?
עזה, כך קובע ההסכם, "תנוהל בחסות ממשל מעבר זמני על ידי ועדה פלסטינית טכנוקרטית, א־פוליטית". אנחנו לא יודעים מי יהיו החברים בוועדה הפלסטינית הזו, אבל אנחנו כן יודעים שעד כה, כל הפלסטינים שנתקלנו בהם, או שרצחו אותנו או ששילמו לרוצחים שלנו. פלסטינים טובים ושוחרי שלום שמעוניינים בשכנות טובה לא נמצאו. ועוד דבר אנחנו יודעים: מאז שמחת תורה הנורא ההוא ועד היום הזה, לא שמענו ברצועה חסיד אומות העולם אחד שקם והצהיר שמה שעוללו שכניו לאזרחינו לא מקובל עליו. אם אחרי 7 באוקטובר אנחנו הולכים בעיניים פקוחות אל הישות החדשה הזו שתנהל את השכנות איתנו, וכל זה בתמיכתנו ובחתימתנו, מה בדיוק למדנו ממה שקרה לנו?
ועוד מילה חשובה: ההסכם הזה מדבר מפורשות על מדינה פלסטינית ועל הגדרה עצמית לפלסטינים. נכון, נתניהו דיבר נגדה במסיבת העיתונאים. נכון, טראמפ הדגיש גם הוא את עמדת נתניהו. נכון, הדרך למדינה הפלסטינית רצופה מהמורות רבות. אבל בסופו של יום מדינת ישראל מצהירה רשמית שאין לה בעיה עם הקמתה של המדינה הזו. רק לפני שנה ומשהו, תשעים חברי כנסת הצביעו נגד האפשרות הזאת וקבעו שהיא "סכנה קיומית". רק לפני ימים ספורים נאם נתניהו באו"ם, הגדיר את הקמתה של מדינה פלסטינית "טירוף" והסביר למה היא פרס לטרור. והנה, כעת, הוא מסכים לאשר אותה בהסכם רשמי.
כל עקרונותינו
לפני חודש וחצי התייצב בנימין נתניהו מול המצלמה וסיפר שכינס את הקבינט וקיבל החלטה על חמישה עקרונות לסיום הלחימה שממשלת ישראל תתעקש עליהם. מה נשאר מההחלטה ההיא, שהתקבלה כאמור ממש לאחרונה? כמעט כלום.
עיקרון ראשון קבע שתהיה "שליטה ביטחונית ישראלית ברצועת עזה". על העיקרון הזה ויתרנו. עיקרון שני הבטיח "ממשל אזרחי חלופי שאינו חמאס ואינו הרשות הפלסטינית". גם ממנו ירדנו. הרשות הפלסטינית, בהסכמתנו, אם תעמוד בתנאים, תוכל לקבל את רצועת עזה. עיקרון שלישי התחייב ל"פירוק חמאס מנשקו". את האחריות לפירוק הזה השארנו לגורמים בינלאומיים שאין לנו שליטה או פיקוח על מעשיהם.
עוד כתבות בנושא
עיקרון רביעי דיבר על "פירוז הרצועה" והגדיר אותה כך: "לא רק מפרקים את החמאס מנשקו, אלא מבטיחים שלא מייצרים נשק ברצועה ולא מבריחים נשק לתוך הרצועה". גם כאן, שום דבר מזה לא יהיה בידיים שלנו. לוחמים פלסטינים יאומנו ויחומשו על ידי הכוח הבינלאומי החדש, ואנחנו נוכל לעמוד על קו הגבול ולהתפלל לטוב. בנוסף, מבטיח המתווה ש"אנשי חמאס שיתחייבו לחיות בדו־קיום ובשלום ולפירוק נשקם יקבלו חנינה", וש"אנשי חמאס המעוניינים לעזוב את עזה יקבלו מעבר בטוח למדינות שייאותו לקלוט אותם". ומה יעשו טרוריסטים שלא יתחייבו לחיות בדו־קיום ובשלום, לא יניחו את נשקם, ולא יהיו מעוניינים לעזוב את הרצועה?
העיקרון החמישי מדבר על "השבת כל החטופים". נקווה ונייחל שלפחות זה יתמלא, רק נדגיש שוב שחלקים גדולים מההתחייבויות שלקחה על עצמה ישראל לא קשורים כלל לשאלה אם חמאס ישחרר את חטופינו או לא.
אפשר לחשוב שהעקרונות הללו שקיבל הקבינט של נתניהו נכונים, אפשר לחשוב שלא, אבל אי אפשר להתווכח עם העובדה שעברו כמה שבועות וזנחנו אותם כמעט לגמרי. ישראל לא תשלוט ביטחונית ברצועת עזה, הרשות הפלסטינית כן תהיה חלק מהממשל האזרחי, וכל סוגיית הפירוז ופירוק הנשק לא תלויה בנו כלל.
הערה אחת חשובה לפני סיום: קיים פער בין התורה שבעל פה שהשמיע נתניהו ובין התורה שבכתב המפורטת במסמך ההסכמות שפירטנו כאן כמה מעיקריו. האחריות לעגן את דבריו באופן רשמי, או להוכיח שהמעשה חזק מהמילים, מוטלת על ראש הממשלה.
ההסכם הזה הוא אוסף חורים שסביבם גבינה. מה יקרה איתו? אין לדעת. מה יעשה חמאס? קשה להתנבא. האם משהו מכל זה ימומש או שהמציאות תפוצץ אותו כמו שקרה לא פעם בעבר? הכול יכול להיות. אבל את העובדות כדאי לדעת. המסמך שהתחייבנו לו השבוע סותר את כל ההתחייבויות שבשנתיים האחרונות התחייבנו לעצמנו, ללוחמינו ולציבור הישראלי.
עוד כתבות בנושא
עוד כתבות בנושא
עוד כתבות בנושא
