מי שקורא את העיתונים בספרד, בבריטניה, בצרפת, באוסטרליה ובמדינות נוספות, עשוי להסיק ששום דבר אחר לא מעניין את אזרחי אותן מדינות חוץ מהמלחמה בעזה. השיח על ישראל בעולם רחוק מלהיות 'רגיל' או נורמלי. ההיסטוריה הדתית, הפוליטית והחברתית והתהליכים הקשורים לתולדות העם היהודי ולהקמתה של המדינה, הופכים את ישראל "למעניינת". הסלוגן שהשתמשו בו גופים אנטי ישראליים לפני מספר חודשים All Eyes on Rafah, היה לא רק קמפיין מתוחכם, אלא גם תיאור נאמן של המיקוד של התקשורת העולמית. ישראל הפכה בעל כורחה לסמל ולקורבן של רוח התקופה.
עוד כתבות בנושא
השילוב בין המשבר שחוות דמוקרטיות ליברליות במערב והקיטוב שהוא יוצר, לבין החשיפה התקשורתית הגדולה למתרחש בעזה, הופכות את ישראל לסמל האולטימטיבי של רוח התקופה, לנושא שאליו מתנקזים הרגשות הפוליטיים והחברתיים העזים המאפיינים את השיח כיום. ישראל הפכה שלא בטובתה לנייר לקמוס פוליטי ולאופנה חברתית, לנושא ש׳סלבריטאים' מתגאים להתייצב נגדו, ולכזה שאקדמאים מאמצים נגדו אוטומטית את טענת הג'נוסייד.
וכך אנו מגיעים למציאות אבסורדית. בספרד, למשל, החליטו להסיר את כל הדגלים בתחרות שח בין-לאומית, כולל זה הספרדי, רק כדי שדגל ישראל לא יתנוסס שם, וזאת בזמן שראש הממשלה שם מצדיק את האלימות שננקטה כלפי רוכבי אופניים ישראלים בתחרות הוולטה אספנייה. הדינמיקה הזו מתורגמת גם לעלייה חדה באנטישמיות אותה חוות קהילות יהודיות בעצימות גבוהה במיוחד מה-8 באוקטובר, יממה לאחר הטבח. עבור רבים מהקהלים הליברלים במערב, ישראל הפכה להיות כליא ברקים של רגשות אשם וכעס, לסמל של דיכוי, לסמן של מתיחות בין-דתית ובעיני רבים אפילו לייצוג המוחלט של הרוע.
הכי מעניין
עוד כתבות בנושא
כתבי חמאס מלמדים שהוא מכיר היטב את הלך הרוח במערב, כנראה טוב יותר מממשלת ישראל. ספר שיצא לפני מספר חודשים בעזה ונכתב על ידי בכיר בזרוע הצבאית של חמאס, טוען שמטרה מרכזית של טבח ה-7 באוקטובר הייתה "להנחית מכה סמלית ומוסרית לתדמיתה של ישראל במערב", לנצל את הקיטוב שם "במיוחד בקרב צעירים, אוניברסיטאות והשמאל הפרוגרסיבי", כדי לצייר את ישראל כמדינה קולוניאלית. התמונות שיוצאות מעזה בשילוב של קמפיין חמאסי מתוחכם, יצרו סערה מושלמת שבמרכזם ישראל והחיים היהודיים בתפוצות.
לעומת הראייה הנכוחה של חמאס, 'קונספציית ה-8 באוקטובר' הישראלית נובעת מכך שבישראל מייחסים את ההידרדרות במעמדה הבין-לאומי של ישראל להסברה לקויה, כפי שמתבטא ב'דו"ח ההסברה הגדול' שפורסם באוגוסט השנה ביוזמת משרד התפוצות. הנחת היסוד השטחית של מחברי הדוח, כמו גם של השיח הרווח בישראל, הוא שמעמדה של ישראל נובע משלל בעיות טכניות הקשורות ליחסי ציבור.
ישראל מאבדת את התמיכה בקרב צעירים אפילו במעוזים ידידותיים כמו בארה"ב, ולכן היא רק בתחילתה של תקופה של מצוקה מדינית, כלכלית וביטחונית כרונית שתימשך שנים ארוכות. מגמות אלו מאיימות על הסכמי אברהם וסיכלו לעת עתה את אפשרויות הרחבתם, הן הביאו להכרה גם של מדינות ידידותיות במדינה פלסטינית שלא דרך הסכם, והן עלולות להגיע לשיא השפעתן ברגע שישתנה האקלים הפוליטי בוושינגטון. ולכן הלגיטימציה הבין-לאומית של ישראל צריכה להיות מוגדרת כיעד ליבה של הביטחון הלאומי.
הכישלון הישראלי היסודי הוא היעדר המחשבה והסנכרון בין המעשה הצבאי למעשה המדיני. ניצחון במלחמה תלוי הרבה יותר במגמות שהתפתחו לאחריה מאשר בתוצאות בשדה הקרב. ואולם ככל שיש תפיסת ביטחון לאומי לישראל, הרי היא חופפת כמעט לחלוטין לתורת הפעלת הכוח ונוטה לבחון את התוצאות בשדה הקרב כאינדיקציה הבלעדית לניצחון במערכה. במקום זאת, על ישראל להגדיר מחדש מהו 'ניצחון' באופן שכולל בתוכו גם לגיטימציה בין-לאומית. המטרה המרכזית בקרב צריכה להמשיך להיות הכרעה של האויב, ואולם הדרך לעשות זאת צריכה לשקלל גם ממדים דיפלומטים, הומניטריים ותקשורתיים, כדי שאפשר יהיה להמיר ניצחונות בשדה הקרב ליתרון אסטרטגי.
ולכן, אם מטרת חמאס הייתה להפוך את ישראל למדינה מצורעת, 'ניצחון מוחלט' יושג לא רק בשדה הקרב אלא גם ככל שהיציאה מהמערכה יהיו בתנאים שיאפשרו את חיזוק מעמדה הבינלאומי של ישראל לטווח הארוך, הכוללים נורמליזציה עם מדינות ערב המתונות, ציר אזורי בחסות אמריקאית נגד איראן, פירוק אונר״א ועוד. לגיטימציה ויעדים מדיניים אינם תוצרי לוואי של המערכה – הם יעדים ראשוניים במעלה שצריכים להשפיע על עיצוב המטרות הצבאיות מלכתחילה.