זה קרה באחד הלילות שלי ללא הילדים. נפלתי לשינה יחסית מוקדמת כאשר לפתע נשמעו צעדים כבדים במדרגות המובילות לביתי. קפצתי אחוזת בהלה, בשיער סתור והלב דפק בקצב לא הגיוני. הצעדים עלו והתקרבו ועצרו מול הדלת שלי. התחבאתי מאחורי הקיר, מנסה להבין מה קורה. פתאום נשמעה דפיקה חרישית. "סליחה", זה היה קולו של עובר אורח, "רק רציתי להגיד לך שהשארת את האורות ברכב דולקים". נדרשו לי כמה דקות ארוכות להסדיר את הנשימה ולהבין שהמוות לא בא לקחת אותי הלילה. כשעמדתי עם הגב לדלת, משהו בביטחון הזה לרגע התערער. האם אני באמת מוגנת רק כאשר ארבעה קירות עוטפים אותי או שזה סתם סיפור שאני מספרת לעצמי?

לפני כמה חודשים יצא לי להתוודע לאדם שאצלו סוכות כל השנה. הוא מתגורר באזור הכרמל באוהל, מבשל על כיריים שאלתר מכמה שברי ברזל ושורד שם חורפים וסתווים. לא מדובר באדם מסכן. בחיים הקודמים שלו הוא גר בתל־אביב, עבד בעבודה תובענית והתרוקן מבפנים. יום אחד הוא התיישב בסלון ובדק כמה זמן הוא משקיע בעבודה לעומת הזמן הפנוי שנותר לו, "רוב החיים שלי בעבודה", הוא גילה, והחליט לצאת לניסוי. הוא לקח אוהל, שם אותו באמצע היער ובדק מה קורה. "באותו לילה כל הפחדים הגיעו אליי", סיפר לי, "פחדתי מחיות בר, פחדתי ממחבלים, פחדתי מהלבד, פחדתי מהכול. גדלתי בבית שבו ההורים תמיד אמרו שהדבר הכי חשוב בחיים הוא קורת גג. סבא שלי שרד את השואה וחינך אותנו לשאוף לבית משלנו. מצאתי את עצמי משתעבד לעבודה בשביל קירות".

והוא לא היחיד. מסעותיי בשנים האחרונות הפגישו אותי עם כמה אנשים שעשו את הבלתי ייאמן וויתרו על קורת הגג שלהם. הם עברו לגור מתחת לעץ, באוהל אינדיאני קטן, מצאו כל מיני פתרונות יצירתיים. מה שמדהים הוא לגלות מה קרה להם אחרי המעבר. ההכנסות ירדו למינימום, החיים התנהלו בקצב אחר, והכי מפתיע – הם מדווחים שרמת הביטחון שלהם דווקא עלתה. הם מתקלחים בשטח או בבריכות של קיבוצים, מצליחים לרתום את הסביבה לקיום שלהם כי לכולם זה מסקרן להבין איך זה שאדם יוצא לגור בטבע ולא מת מזה. הם מספרים כיצד החושים שלהם מתחדדים מהשהות הממושכת בחוץ. איך הם מתחילים לזהות קולות של חיות, להסתנכרן עם המארג המקומי. איך כשמופיע להם גרד מסוים הם מגלים בסביבה בדיוק את הצמח שסגולותיו עוזרות לגרד הזה. איך הם מצליחים להתיידד אפילו עם חזירי בר בלי שיסבו להם נזק. דברים מרגשים קורים להם בחיים שבחוץ.

לפני כמה שנים טיילתי עם חבורה של לקטים. מי שהוביל אותה סיפר לי שהוא חלק ממיזם שנקרא "שומרי הגן". במיזם הזה מלמדים בין השאר איך לשרוד בטבע בכוחות עצמך. בסוף הקורס הוא עשה לעצמו מעין מבחן הישרדות. הוא יצא לטבע עם מינימום אביזרים ושרד בו שלושה ימים. הוא סיפר כיצד אחרי שצלח את הימים האלה התמלא בביטחון שלא הכיר. "תחשבי איזה דבר גדול זה", הסביר לי, "לדעת שגם אם אתה מאבד את הכול ונזרק עכשיו ליער, יש לך איך לשרוד. לרוב האנשים אין את הוודאות הזו כי החיים המודרניים נוטלים מאיתנו את המיומנויות הפשוטות והופכים אותנו לחסרי אונים מול הטבע. הפחד הזה גדל והופך לחרדה של ממש. תחשבי מה היה קורה אם כל אחד היה עובר את הקורס הזה. אולי אנשים לא היו חיים בכזה חשש קיומי מהרגע שבו ייזרקו לרחוב".

צפירת הרגעה – אין בכוונתי לעבור לגור באוהל בקרוב. אני גם לא מתכננת להפוך לאשת יערות ולשנות את שמי ל"ערפל אפור". אבל לפעמים אני שואלת את עצמי מדוע אני מסכימה כל כך בקלות לקיים אורח חיים שכל כך מרחיק אותי מהטבע שאליו אני שייכת. אנחנו חיים בעידן שכולא אותנו בבתים ומבודד אותנו מהסביבה באמצעות מזגנים. בין מבני הבטון האלה נכלאים צלילי חיינו ללא אוורור מחשבתי, פוגעים זה בזה ומהדהדים זה את זה. סוכות מאלץ אותנו להתיידד בחזרה עם הבחוץ. לחזור ולקיים אינטראקציה עם מזג האוויר, עם החרקים, עם הסביבה שעוטפת אותנו. החג הזה לוקח את הפחד הכי עמוק שלנו - להיות בלי הגנה - והופך אותו לחגיגה. כאילו הוא אומר לנו: אם תפסיקו לברוח מהדבר שהכי מפחיד אתכם, אולי תגלו שהוא בעצם הדבר הכי משרה ביטחון שיש. אז אולי הסוכה היא המקום שבו נזכרים שהבית האמיתי הוא לא בטאבו, אלא בתוכנו. מהמקום שבו אנחנו מאמינים ביכולת שלנו להסתדר בכל מצב, אף אחד לא יכול לזרוק אותנו.

rachelm@makorrishon.co.il