בתחקיר של "המקור" צפיתי בעיקר בשביל חנניה. כמעט אפשר לומר שגדלתי יחד עם חנניה רותם, התלמיד האהוב של אבא שלי שפקד תדיר את בית הוריי. ומאז שכתב בפייסבוק שנפגע מינית בילדותו, הלב שלי יצא אליו. אבל המחשבות במהלך הצפייה נדדו דווקא אל כל האחרים. גם כשאני צופה, להבדיל, בסרטי שואה אני חושב על נקודת המבט של תושבי גרמניה, בעיקר עובדי הכפיים הפשוטים וילדי תנועות הנוער. וב"משחקי הרעב" של סוזן קולינס החלק המעניין בעיניי (שהיא חוקרת בעיקר בספרים המאוחרים) הוא החברה שמאכלסת את הקפיטול ומאפשרת למשחקים ההזויים להתקיים. וגם בתחקיר של המקור, יחד עם הרצון העז שהתעורר כמעט בכל סצנה לתת חיבוק חזק לחנניה, ניסיתי להבין מנקודת המבט של הפוגע ושל סביבתו איך זה יכול היה לקרות. מה בחברה שלנו מאפשר לזה לקרות.

לא מדובר פה בגרמניה או בארץ דמיונית שמשמשת ייצוג דיסטופי של ארצות הברית. מדובר בחברה שלנו. בחברה שלי ממש. צפיתי בתחקיר בעוד אני ממתין לילד שלי מחוץ לחוג הכדורגל שהתקיים באותן המדשאות שבהן קרו האירועים, ותמונותיהן המרהיבות מרצדות על המסך ("גן עדן ילדים", חנניה מעיר, "שלא ידענו שלפעמים עשוי להיות גם גיהינום").

קל להגיד שיעקב "חולה", אבל האם המחלה הזו היא מנת חלקו בלבד? היא לא אומרת שום דבר עלינו? ומה עם הרב ליכטנשטיין, שלא העיף אותו מיד ולצמיתות מהישיבה? קל לומר ״הרב ליכטנשטיין טעה״. גם ענק במוסר וביראת שמיים כמותו יכול לטעות. והרב מדן, כשהוא מתראיין לתוכנית, מודה שההתנהלות לא הייתה תקינה. אבל מה אִפשר לטעות האיומה הזאת לקרות? ואיך מונעים אותה מלהישנות?

קצת אחרי אמצע התחקיר מגיע הסיפור של עדין. יעקב פגע בו בגן השעשועים ובהמשך גם בשירותים של בית הכנסת, ולמרבה הזוועה הוזמן זמן קצר אחר כך לסעודת שבת בבית של עדין. אמו החליטה להזמין את המורה החדש כדי לסייע לו להתאקלם ביישוב. אחרי הסעודה, עדין מספר להורים שלו על הפגיעה. וכאן מגיע הרגע המפתיע ביותר בסרט: ההורים לא עושים עם זה כלום. בבית שלו זה הופך להיות "סיפור שמספרים אותו בצחוקים" עד ששנים רבות אחר כך האם מגיעה להרצאה שבה היא לומדת על המשמעות של פגיעות מיניות על המשך חייו של הנפגע, והיא קולטת מה באמת קרה פה ומתחילה להתלונן ולהזיז תהליכים.

זה רגע קריטי בפיצוח החידה. כי אי אפשר לחשוד באמא של עדין שלא אכפת לה או שהיא לא מאמינה לו. בתחקיר הזה יש מעט מאוד מן הרכיב של חוסר אמון בנפגעים. משהו, כנראה, בכל זאת כבר למדנו. ולמרות זאת היא לא עושה עם זה דבר, כי פגיעה מינית יכולה להיות מבלבלת.

היא עשויה לבלבל מאוד את הנפגע. הנפגעים בסרט מספרים איך כילדים ראו בזה משחק, והבינו רק באופן מעומעם שמשהו לא בסדר. היא עשויה אפילו לבלבל את הפוגע. שאומנם יודע שמשהו בהתנהלות שלו בעייתי (לכן צודק חנניה כשהוא מתעקש מול יעקב שזו לא הייתה "טעות"), אבל לא תמיד מבין את עומק הפגיעה. וכמוהו גם הקהילה, כשהיא עדה לילד שיוצא קצת מבולבל מחדר השירותים, לא מצליחה להפנים שהרגע התרחש פה רצח. שהמחיר של מה שקרה כאן בדקות האחרונות ילווה את הנפגע וגם את הסביבה שלו הרבה מאוד שנים.

זה המסר שלי כאן בעצם. לרוב הטורים שלי אין מסר. תעשו איתם מה שאתם רוצים. אבל לטור הזה יש מסר. "כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה". צריך לשנן אותו שוב ושוב לנו ולילדינו. לא לגמגם כשישאלו "עד כדי כך?" לומר בקול ברור, רועד: כן, עד כדי כך. צריך שכל מי שמעלה בדעתו חלילה לפגוע, או להשתיק פגיעה, או להתעלם מאפשרות שמישהו ייפגע, ישמע את אפרת, אשתו של חנניה, כשהיא מטיחה לקראת סוף התחקיר בפניו של מי שפגע שלושים שנה קודם לכן בבעלה: "תחשוב על הזוגיות שלי ושל חנניה, על הילדים שלנו, על כל הסבל לאורך השנים, הכול זה בגללך".