הרצח של צ'רלי קירק בשבוע שעבר תפס אותי לא מוכנה. בעיקר כי נחשפתי אל האיש ואל מה שאני חושבת עליו רק אחרי שהוא נרצח.
רוב מי שלא מסתובב במחוזות הפוליטיים של אינסטגרם או רשתות אחרות שיש בהן אפשרות לשיתוף סרטונים לא הכיר את האמריקני הצעיר צ'רלי קירק, שהיה מהקולות הבולטים ביותר של הזרם הרפובליקני השמרני. רבים מייחסים לו ולפעילותו את ההצבעה הנרחבת לטראמפ בבחירות בקרב "מצביעי הפעם הראשונה". בין השאר הוא קיים סדרה של שיחות פומביות ודיאלוגים עם צעירים באוניברסיטאות ברחבי ארצות הברית, ויצר מהן סרטונים נצפים מאוד ברשת.
בעיניי יש שני גורמים שהפכו את סרטוני העימותים המילוליים הללו לוויראליים כל כך. קודם כול, הדמויות שקירק צולם מתעמת איתן בחלק מהמקרים. תמיד היה נדמה שזהו זן חדש ומטורלל לגמרי של דמות שרק התנועה הפרוגרסיבית יכלה להוציא מתוכה. פעם אישה לבושה כמו בובת דיסני, פעם צעיר שמסרב לזהות את עצמו בהגדרה מגדרית כלשהי, פעם עם פעיל Free Palestine שאפילו לא ידע לומר איך קוראים לנהר שהוא שואף שפלסטין תשתחרר ממנו ועד הים שגם את שמו הוא לא הכיר. בקיצור, צעירים מהתנועה הקרויה "ווק", המבקשת לקרוא תיגר על כל הגדרה קיימת.
הכי מעניין
| צילום: רעות בורץ
הגורם הוויראלי האחר בסרטונים האלו היה היכולת של קירק להישאר ענייני ולענות באופן רציני ומעמיק לשאלות או טענות כלפיו. בשבוע הזה צפיתי בסרטונים רבים בכיכובו, ובאף אחד מהם הוא לא ירד לפסים אישיים. תמיד ענה לגופו של עניין ולא לגופו של אדם, ושטח טיעונים רציניים וענייניים שרק הרתיחו עוד יותר את מי שלא הסכים איתו.
אני מודה, נהניתי לצפות בסרטונים הללו בעיקר כי דעתו של קירק בהרבה נושאים (לא בכולם) תואמת את דעתי. בכל פעם שהוא מצליח בדיונים לגרום לצד השני להתערער או להיאלם דום מול טענותיו, חייכתי. אבל ברור לי שיש לא מעט שדעותיו בלתי נסבלות עבורם, והעימותים האלו שורפים להם באוזניים.
ברור לי גם שיש מי שהיה מעדיף שלא היו מתקיימים עימותים פומביים כאלו עם נערים צעירים (בעלי זכות הצבעה, כפי שמציין קירק) שדעתם הלא מגובשת ולא מנומקת הופכת למביכה ומגוחכת.
נרצחה השיחה
אבל הרצח הזה הוא בעיניי אחד הדברים המטלטלים ביותר שחווינו בחצי השנה האחרונה, ויש לא מעט תחרות על התואר הזה.
הדבר הראשון שחשבתי עליו הוא שברצח שלו נרצחה השיחה.
אנחנו הולכים ומאבדים את היכולת לפתח איתנות של אמת הפנימית שלנו, כך שלא נפחד להביע דעה גם אם כולם חושבים שהיא מוטעית. אין לנו כלים - או גרוע מכך, אין לנו רצון - להתמודד זה עם זה.
ראינו את זה מיד אחרי הירצחו של קירק, באופן התגובה ברשתות החברתיות. בין הודעות הזעזוע והכאב ורשומות הפרידה המרגשות היו גם לא מעט הודעות שטנה, ואפילו התרגשות במקרה העצוב יותר.
הסיפור הזה התכתב באופן מדויק עם כנס שחברתי הסופרת איריס לעאל הזמינה אותי אליו. אם לא קראתם את ספריה או לא שמעתם את שמה מעולם, אל תרגישו רע. היא כותבת בהארץ, היא מאוד בשמאל.
לא אפרט על מה שהיה בכנס עצמו, אף שהרבה מהדברים שנאמרו שם שרפו לי באוזניים ברמה שלא תיאמן. בעיניי חשובה העובדה שהייתי שם. שניתנה לי ההזדמנות להציג את דעתי ומשנתי הפוליטית, החברתית והפטריוטית, מול אנשים שרק מבקשים לבטא את השמאלנות שלהם. זאת הייתה הזדמנות לשיחה חשובה יותר מאשר כל שיחה עם אדם שחושב כמוני.
מתנתקים מדעתנו
אני לא קירק ברוך השם, אני חיה. אבל אני חושבת שאי אפשר לתת לסיפור הזה לעבור לידנו. הרצח הזה, שקרה אי שם מעבר לים, הוא אות אזהרה לכולנו. אזהרה שאומרת שאסור לאפשר למי ששיח מסוים בעיניו הוא שגוי ומסוכן להפוך אותו גם לבלתי לגיטימי. אסור להתייחס אל מי שחושב אחרת כאל סנילי חסר ישע או כמי שמשתייך לארגון טרור מסוכן. אם זה יקרה, אבדה היכולת לקיים שיחה.
עוד כתבות בנושא
אעז ואומר שאילולא המלחמה הגדולה שאנו נמצאים בה כבר כמעט שנתיים, ייתכן שהיינו כבר מתנתקים ממי שדעתו שונה מדעתנו. המלחמה והעיסוק הבהול בטיפול האזרחי חייבו אותנו להתכנס יחד, ובכך נמנעה התנתקות שעדיין רובצת לפתחנו.
אני לא רוצה לשאול מתי והאם רצח כמו של קירק חלילה יקרה גם פה, אלא יותר לוודא שגם מי שלא מסכים עם דרכו ודעתו יתבונן ויענה על השאלה בינו לבין עצמו. האם הייתי מעוניינת שהיריב שלי, שאני לא סובלת את דעותיו, יחטוף אירוע מוחי או לבבי ויניח לקול שלי ורק לקול שלי לשלוט במרחב?
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il