סקר מקיף מטעם חברת טבע, שפורסם השבוע ב"ישראל היום", העלה שכמחצית מהישראלים נפגעו נפשית מהמלחמה. פלא שלא כולם. אחרי שתי שנות מלחמה שנפתחו בפוגרום נורא בדרום, וכמעט ללא יום אחד של הפסקת אש מלאה, היה אפשר לצפות לפגיעה נפשית גורפת בישראלים; שכולנו נתהלך ברחובות בראש מורכן ונתהפך על משכבנו בלילות.
טילים איראניים עשו השנה שמות בלב הארץ. מתימן הרחוקה מבקשים את נפשנו חדשות לבקרים. עשרות חטופים יקרים לליבנו עדיין נמקים בעזה. חיילים נהרגים בחזית. מחלקות השיקום בבתי החולים עמוסות צעירים שנפצעו בקרבות. גברים בני שלושים, ארבעים ואפילו חמישים מבלים במילואים יותר מאשר באזרחות. רוב העולם נגדנו. עוד רגע יזרקו אותנו מהאירוויזיון. אף על פי כן, כל ישראלי שני דיווח לסוקרי חברת טבע שהוא בסדר נפשית. יתרה מזו, גם אלה שדיווחו על בעיה אינם שרויים בדיכאון מצמית. רובם המכריע נוסעים בבוקר לעבודה, וחלקם הגדול רואה בלילה את האח הגדול. זה לא נס?
| צילום: שי צ'רקה
"אלה הם חיינו בזמן האחרון", קונן יהודה פוליקר בעיצומה של אינתיפאדת אל־אקצה. הוא אומנם העיר ש"יכול להיות יותר טוב", אך השיר והלחן עמדו בסימן "יכול לבוא אסון, מי הבא בתור ומי בתור הבא". בתשפ"ה, לעומת זאת, ניסרו באוויר צלילי "ויהיה לי עוד יותר טוב ועוד יותר טוב" של ששון שאולוב, בלי שום פתח לאפשרות אסונית. שמעתי אותו מהנכדה שלי בת השנתיים, במסעדה שוקקת ישראלים בבודפשט, בשוק הערבי בעכו, בכל אירוע חגיגי, ופעם אחת אפילו בחדר מיון. המילים פשטניות משהו, אבל הרעיון נשגב, רווי אמונה. עם ישראל חי. הוא בוודאי לא נשבר.
הכי מעניין
אילו פעל פה מנגנון ממשלתי משוכלל להעלאת המורל, עוד היה אפשר להבין איך זה שלא נשברנו, אבל אין מנגנון כזה. ההפך, יש מנגנון אופוזיציוני להנמכת המורל, מאמץ אדירים להשבתת שמחת חיינו, תעמולת דכדוך 24/7. היא נועדה להביא להפלת הממשלה, יעד פוליטי לגיטימי, אך לשם כך מוכנה להפיל את רוח האומה מול פני האויב, וזה כבר בלתי נסלח. באופוזיציה וברוב מערכות התקשורת רוקמים בחריצות אווירת ייאוש. הטלוויזיה, הרדיו ועיתוני השמאל מטפטפים בחריצות את הטענה הכוזבת שהמלחמה בחמאס חסרת תוחלת, שחיילינו מתים לשווא, שאנחנו אשמים בשנאת העולם כלפינו, ושהכול פה רע. אבדה תקוותנו.
סגן־אלוף ד"ר כרמל קלה, בכיר מחלקת בריאות הנפש בצה"ל, סיפר לפני שבועיים בריאיון להודיה כריש־חזוני במקור ראשון ששיעור המתאבדים מקרב חיילי החובה בשנים 2023 ו־2024 היה הנמוך מאז קום המדינה. הוא ציין כי יחסית למספר ימי המילואים במלחמה, תופעת האובדנות בקרב המילואימניקים נמוכה אף היא. אבל אופן הסיקור התקשורתי שלה יוצר רושם שכבר מסוכן ללכת כאן ברחובות, מפני שמכל גג עלול לקפוץ עליך יהודי שאיבד את טעם חייו במלחמה.
"הלחץ הנפשי שובר את הלוחמים", בישרה ביום שני הכותרת הראשית של הארץ, ויצרה רושם שאוטוטו כל הלוחמים קורסים. "מי שירצה, שישלח את הילדים שלו למלחמה בגיל 10 או בגיל 12", שידרה כרמלה מנשה ברשת ב' למחרת נאום ספרטה של נתניהו, כאילו כבר אזלו הלוחמים בגילים אחרים, או שכאילו היא התבקשה לייצג אותם ולשגר בשמם לאומה מסר כניעה.
עוד כתבות בנושא
בכל מלחמות ישראל, גם הקצרות ביותר, לוחמים רבים חזרו הביתה עם צלקת בנשמה או לא חזרו בכלל. בספר החדש על חטיבת גולני, שלפני שבוע נכתב פה עליו, "גולני שלי", מעידים רוב מפקדי החטיבה לשעבר כמה קשה ועצוב היה להם גם במערכות קודמות. שום מלחמה אינה חוויה מרנינת נפש, ודאי לא המלחמה הנוכחית, אבל היא הכרחית. חמאס כפה אותה עלינו, ולא השאיר לנו ברירה אלא להכריע אותו. במקום להעלות על נס את הצורך הקיומי הזה, מנגנון היגון מעלה על נס את המחיר. הוא מסתער בשקיקה על כל כישלון, מחטט באופן כפייתי בפצעי סוגיית החטופים, ומדחיק ככל יכולתו את ההישגים.
מזל שהיכולת הזו מוגבלת. הציבור הרחב סבלני יותר מיצרני הדיכאון והרפיון. אחרת קשה להסביר את הביקוש העצום בבקו"ם ליחידות קרביות במחזור אוגוסט 25', לא בדיוק ילדים בגיל 10 או 12, או את פריחת הבורסה בשנה האחרונה. כך או אחרת כולנו מושקעים בה, וכנראה אנחנו אופטימיים יותר מאלה שממליצים לנו מבוקר עד ליל למכור הכול בזול ולברוח. אם גם בתשפ"ו לא נתמסר לתכתיבי הדכדוך שלהם, בעזרת השם באמת יהיה פה עוד יותר טוב.