אם חטיבת גולני תהפוך למפלגה, חלילה, הספר החדש "גולני שלי" (בהוצאת ידיעות ספרים) יקפיץ פלאים את עקומת המנדטים שלה. זהו ספר מלחמה משובח על חטיבת החי"ר הסדירה שנלחמת פה ברציפות מאז תש"ח, חטיבה בועטת הנושאת בגאון את נס העממיות הישראלית. קל להתאהב בה כשקוראים את סיפורה באמצעות המונולוגים הנדיבים של מפקדי החטיבה בחמישים השנים האחרונות. מיטב חבריהם, פקודיהם ומפקדיהם טמונים בחלקות הצבאיות, אך כולם משדרים הרבה יותר גאווה מיגון. לעיתים קרובות הם אפילו מצחיקים.

העיתונאית חן קוטס הצליחה לדובב גם את השתקנים שביניהם. עדי גנון, המח"ט הנוכחי, גילה לה שהמלחמה קירבה אותו למסורת. שי קְלַפֵּר ("בגולני עשו אותי קְלֵפֵּר") נזכר שח"כ יוסי שריד התנכל לו אחרי תקרית מסוימת בשומרון "בגלל שאני דתי". כשברק חירם בישר להוריו על מינויו למח"ט, אימו התרגשה מאוד, ואילו אביו השריונר אמר ש"זה לא חטיבה 7, אבל גם מכובד". יניב עשור נעלב קשות בהתנתקות כשתושבת גוש קטיף שרה באוזניו בקול את שיר הפוגרומים "שריפה אחים שריפה". לרסאן עליאן, המח"ט במבצע צוק איתן, הפריעו הביטויים התקשורתיים "אסון הנגמ"ש" או "נגמ"ש המוות". עליאן מסביר: "אם יושבים בתל־אביב ומתמוטט בניין ונהרגים אנשים, זה אסון. כשיש תאונת רכבת ונהרגים אנשים זה 'אסון הרכבת'. אירוע הנגמ"ש הוא אירוע מלחמתי, נקודה. הוא לא אסון, זה אר־פי־ג'י שפגע בנגמ"ש".

ההערה הלשונית הזאת מספקת חומר למחשבה על השימוש הסיטוני בטרמינולוגיית אסון לצורך תיאורי מלחמות ישראל בימינו. "אסון", לפי המילון, הוא מקרה רע, תאונה, צרה חסרת פשר, בעוד שמלחמות ישראל הן התרחשות מסוג אחר לחלוטין, ודאי לא מקרה או תאונה. המלחמה הנוכחית פרצה כמזימה מחושבת היטב של האויב, והיא נמשכת עקב צורך קיומי שלנו. אלה שבכל זאת מתעקשים לדבר עליה במונחי אסון אזרחי אינם אנשים תמימים או עילגים, הם בדרך כלל תועמלני נסיגות. הרי מה אנשים עושים כשקורה אסון? קודם כול בורחים. 

שמואל זכאי, שפיקד על גולני בשלהי ימיה של רצועת הביטחון בצפון, סיפר לחן קוטס על הבריחה המאורגנת של צה"ל מלבנון. הוא עצמו האמין שאסור לברוח, אבל "לכל שאר העולם זה נראה מיותר וחסר תועלת". יום אחד התקיים בגזרתו ביקור של בכירי מטכ"ל, ואז "קמתי ואמרתי להם: חבר'ה, אם אתם לא מאמינים שאנחנו יכולים לנצח את חיזבאללה, תוציאו אותנו מלבנון. אנחנו מאמינים שאנחנו יכולים לנצח אותו, החיילים שלנו מאמינים שאנחנו מנצחים, אבל אתם איבדתם את האמון. החיילים והמפקדים רק מחפשים בשטח איך ליזום ואיך לנצח ואיך להכות בחיזבאללה. אתם מחפשים רק מה לא לעשות".

כידוע היום, לפחות בגזרת לבנון הצדק היה עם לוחמי גולני. חיזבאללה נוצח בסוף, אבל כמעט חצי יובל שנים חלפו עד שהמטכ"ל והדרג המדיני השתכנעו בצדקתם, ואפילו הדרג התקשורתי השתכנע. גם בעזה זה לוקח זמן.