דמיינו לרגע מספר. לא סתם מספר, אלא מספר עם 12 אפסים אחריו. זהו טריליון. עכשיו, קחו את המספר הזה ותכפילו אותו ב-37. התוצאה היא 37,000,000,000,000 דולר. זהו, נכון לכתיבת שורות אלה, סדר הגודל של החוב הלאומי של ארצות הברית. זהו סכום כה אסטרונומי, שהוא גדול יותר מהתוצר המקומי הגולמי של סין, יפן, גרמניה ובריטניה - יחד. מדובר בפצצת חוב מתקתקת, שרבים מאמינים כי היא מאיימת להטביע לא רק את הכלכלה האמריקאית, אלא את המערכת הפיננסית העולמית כולה. השאלה איננה האם יש בעיה, אלא מה אנחנו, כמשקיעים וכאזרחי העולם, אמורים לעשות עם הידיעה הזאת.
החוב האמריקאי הקיים והצפוי | צילום: Statista
הנביא המודרני: ריי דאליו וסדר עולמי חדש
אם יש אדם אחד בעולם הפיננסי ששווה להקשיב לאזהרותיו, זהו ריי דאליו, מייסד קרן הגידור הגדולה בעולם, "ברידג'ווטר". דאליו, אינו נביא זעם טיפוסי. הוא היסטוריון של שווקים, אובססיבי לדפוסים החוזרים על עצמם לאורך מאות שנים. בספרו המכונן משנת 2020: ""The Changing World Order, הוא משרטט תזה מרתקת ומטרידה. דאליו טוען שאימפריות, כמו בני אדם, עוברות "מחזור חיים" צפוי - עלייה, שיא ודעיכה. הוא מזהה שלושה סימנים מרכזיים המבשרים על שלב הדעיכה: הראשון הוא נטל חובות עצום, שנוצר כדי לממן אורח חיים שאינו בר-קיימא. השני הוא פערים חברתיים וכלכליים קיצוניים בתוך האימפריה, שמובילים לקונפליקטים פנימיים ופופוליזם. השלישי והמסוכן מכל הוא עלייתו של כוח חיצוני המאיים על ההגמוניה של האימפריה השלטת. כשמסתכלים על ארה"ב דרך המשקפיים של דאליו, התמונה מדאיגה: החוב בשמיים, הפערים החברתיים הגיעו לשיא של מאה שנה, וסין נושפת בעורפה בעוצמה שטרם נראתה. לפי דאליו, ארה"ב לא צועדת, אלא דוהרת, במסלול שכל האימפריות הגדולות לפניה צעדו בו לקראת שקיעתן.
עוד כתבות בנושא
היו ימים: פרידה מזהב ולידתו של הכסף "הזול"
כדי להבין איך הגענו עד הלום, צריך לחזור אחורה בזמן, לשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה. תחת "הסכם ברטון-וודס", הדולר האמריקאי הוצמד לזהב. כלומר, כל מדינה יכלה להגיע לארה"ב עם 35 דולר ולדרוש בתמורה אונקיית זהב אחת. זה העניק לדולר יציבות ואמינות והפך אותו למטבע הרזרבה העולמי. אבל אז הגיעו שנות ה-60. מלחמת וייטנאם היקרה ותכניות הרווחה הגדולות של "החברה הגדולה" גרמו לממשל האמריקאי להדפיס דולרים בקצב מסחרר כדי לממן את הגירעונות. מדינות אחרות, ובראשן צרפת, החלו לחשוש שהאמריקאים מדפיסים כסף ללא כיסוי והחלו לדרוש את הזהב שלהן בחזרה. "הבנק" האמריקאי החל להתרוקן. בצעד דרמטי וחד-צדדי, ב-15 באוגוסט 1971, הנשיא ריצ'רד ניקסון הודיע על ניתוק הקשר בין הדולר לזהב. ברגע אחד, הדולר הפך מפיסת נייר המגובה במתכת יקרה, לפיסת נייר המגובה ב...אמון. מאותו יום, לממשל האמריקאי לא הייתה עוד מגבלה אמיתית על היכולת להדפיס כסף וליצור חוב. הדלת לסכר החובות נפתחה לרווחה.
הכי מעניין
מטמון הזהב שנחשף בבניאס. | צילום: דפנה גזית, רשות הטבע והגנים
אפקט הדומינו: מה יקרה כשהפיל יתעייף ויפול?
המשמעות של המצב הנוכחי היא שארה"ב חיה על זמן שאול ועל אמון שאול. כל עוד העולם ממשיך להאמין בדולר, לקנות אג"ח אמריקאי ולסחור בנפט באמצעות דולרים, המערכת מחזיקה מעמד. אך אם האמון הזה יתחיל להיסדק, אפקט הדומינו עלול להיות הרסני. תרחיש האימים - חדלות פירעון אמריקאית, הוא כמעט בלתי נתפס. הוא יגרום לקריסה מיידית של המערכת הפיננסית העולמית, גרועה פי כמה ממשבר 2008. אך התרחיש הסביר יותר הוא שחיקה איטית ומדודה במעמד הדולר. מדינות כמו סין ורוסיה כבר פועלות אקטיבית לצמצום התלות שלהן בדולר. אם עוד ועוד מדינות יצטרפו, הביקוש לדולר יירד, מה שיאלץ את ארה"ב להעלות ריביות באופן דרסטי כדי למשוך רוכשים לחוב שלה. ריביות גבוהות יותר יחנקו את הכלכלה האמריקאית, ינפחו את תשלומי החוב עוד יותר, וייצרו סחרור שלילי שקשה לצאת ממנו. עבור שאר העולם, סוף עידן הדולר יכניס את הכלכלה הגלובלית לתקופה של חוסר ודאות ותנודתיות קיצונית.
טראמפ | צילום: אי.פי.איי
אז מה עושים? פחד, תשואה והולכי רגל זהירים
אז התמונה קודרת. הסכנות אמיתיות, המספרים בלתי נתפסים, והנבואות של הוגים כמו דאליו מהדהדות בראש. אך כאן בדיוק נכנסת הפרספקטיבה של המשקיע, המחייבת אותנו לשאול את השאלה המעשית ביותר: מה האלטרנטיבה? בפנינו עומדות שתי דרכים. האחת היא דרך הפחד: למכור הכול, להחזיק מזומן מתחת לבלטות, או אולי להשקיע באפיקים "סולידיים" כמו פיקדונות בנקאיים או אג"ח ממשלתי קצר. זוהי דרך שמבטיחה אשליה של ביטחון, אך כמעט בוודאות מובילה להפסד ריאלי. לאורך זמן, מפלצת האינפלציה, אפילו כשהיא נמוכה, מכרסמת בשקט את כוח הקנייה שלכם. כסף שעומד במקום הוא כסף שמאבד מערכו, שנה אחר שנה.
הדרך השנייה היא דרך הזהירות האופטימית, המגובה בנתונים היסטוריים מוצקים. היא מכירה בסכנות, אך דבקה בעובדה הפשוטה הבאה: לאורך כל ההיסטוריה המודרנית, החזקת נתח מהכלכלה - כלומר, השקעה במניות - הייתה הדרך היעילה ביותר לייצר עושר. נסתכל על המספרים: מאז 1957, התשואה השנתית הממוצעת של מדד ה-S&P 500 (כולל דיבידנדים) עומדת על כ-10%. כמובן, היו שנים איומות כמו 2008 או 2022, והיו שנים פנטסטיות. אבל לאורך זמן, הכיוון ברור. משקיע שהיה מפקיד 10,000 דולר במדד זה בשנת 1990, ופשוט "שוכח" מהם, היה מוצא את עצמו היום עם מאות אלפי דולרים. חברו, שהחביא את אותם 10,000 דולר במזומן, היה מגלה שהשווי שלו נחתך בחצי.
הסיבה לכך אינה קסם, אלא ההיגיון הכלכלי הבסיסי. כשאנו משקיעים במניות, איננו מהמרים על תנודות יומיות של גרף במחשב. אנו קונים בעלות חלקית בחברות הטובות והחדשניות בעולם. אנו שותפים בהצלחה של אפל, מיקרוסופט, אנבידיה ואמזון - חברות שממשיכות לצמוח, לפתח מוצרים, ולייצר רווחים אדירים בלי קשר ישיר לגובה החוב של הממשל. מנוע החדשנות האנושית והרצון לצמוח הוכיחו את עצמם, פעם אחר פעם, ככוח חזק יותר ממשברים גיאופוליטיים או חובות ממשלתיים.
לחשוש מהחוב האמריקאי זה הגיוני. אבל לא לפעול בגלל החשש הזה, זה כמו אדם שמסרב לצאת מהבית כי הוא מפחד להידרס במעבר חצייה. כן, יש סיכון. אבל האם הפתרון הוא להסתגר ולאבד את כל מה שהעולם בחוץ מציע? או שמא הפתרון הוא לחצות בזהירות, להסתכל לשני הכיוונים, ולהמשיך ללכת קדימה? ההיסטוריה מלמדת אותנו שהדבקות בשיטה שעובדת, תוך פיזור סיכונים והתמדה לאורך שנים, היא האסטרטגיה המנצחת. השקעה לטווח ארוך אינה הימור שארה"ב תפתור את בעיית החוב שלה מחר בבוקר; זוהי אמונה מבוססת שעל אף הבעיות, מנוע הקידמה האנושית ימשיך להסתובב.
עוד כתבות בנושא
