תמונה אחת שווה אלף אזהרות

בואו נצייר תמונה. יום חמישי בצהריים, אחד הקניונים הגדולים במרכז הארץ. תור אינסופי, המשתרך לאורך מאות מטרים, מורכב כמעט כולו מצעירים וצעירות. הטלפונים שלופים, הסטוריז מתעדכנים בקצב, וההתרגשות באוויר. האם הם מחכים לקבל חיסון למחלה נדירה? אולי הזדמנות חד-פעמית להירשם לאוניברסיטה בחינם? לא ולא. הם מחכים שעות, לפעמים יום שלם, כדי להיות הראשונים שיניחו את ידם על שוקולד חדש של מפורסמים או כדי לטעום כריך עוף מטוגן של רשת אמריקאית שנחתה הרגע בישראל.

30 אלף איש נדחסו בקניון כדי לקנות שוקולד ממותג עד שהנהלת הקניון הודיעה על סגירתו מרוב עומס.

התמונה הזו, שחוזרת על עצמה שוב ושוב, היא סימפטום מדאיג למחלה עמוקה הרבה יותר. בזמן שהעדר צועד בשמחה אל עבר הבזבוז הבא, במשרדים הממוזגים של הרשות לניירות ערך יושבים פקידים ומנסחים הצעת חוק חדשה. המטרה? לעצור משפיעני רשת מלדבר על שוק ההון. כן, קראתם נכון. במקום לטפל בשורש הבעיה - הבורות הפיננסית הפושה בקרב הדור הצעיר - הרגולטור בוחר להילחם במי שלפעמים, רק לפעמים, מנסה למלא את הוואקום.

כתבתי בעבר על הכוונה האבסורדית הזו, ששמה באותה סירה משפיענים איכותיים, שמנגישים ידע פיננסי יקר ערך לאלפי עוקבים, בין נוכלים ושרלטנים. אבל נראה שהמסר לא חלחל. הרשות מעדיפה פופוליזם זול וסתימת פיות על פני פתרון אמיתי. היא מעדיפה לרדוף אחרי יוצר תוכן ביוטיוב שמסביר מהי קרן סל, במקום לשאול את עצמה איך יכול להיות שבוגר מערכת החינוך הישראלית לא יודע לקרוא תלוש משכורת.

מגפת הבורות השקטה

הבעיה האמיתית אינה עודף מידע ברשתות, אלא חוסר מוחלט בידע בסיסי בחיים האמיתיים. בואו נדבר גלויות: רוב הצעירים בישראל מסיימים 12 שנות לימוד בלי להבין מושגי יסוד שיקבעו את עתידם הכלכלי. הם לא יודעים מה ההבדל הקריטי בין קרן פנסיה לקרן השתלמות, מה ההבדל בין מדד הנאסד"ק וה-S&P500 ולמה משיכת כספי הפיצויים בגיל 30 היא טעות שתעלה להם מאות אלפי שקלים בגיל פרישה. הם לא מבינים את כוחה של ריבית דריבית, הקסם הפיננסי הגדול ביותר שיש, ולכן לא מפרישים שקל אחד להשקעות בגילאים שבהם לכסף שלהם יש הכי הרבה זמן לעבוד.

הם לא יודעים לקרוא תלוש משכורת, לפענח את הניכויים, לבדוק אם מפרישים עבורם כחוק, או מהן זכויותיהם הסוציאליות. המושג "ביטוח בריאות" נשמע להם כמו משהו שקשור להורים שלהם, עד לרגע שבו הם נזקקים לטיפול שאינו בסל ומוצאים את עצמם מול חשבון של עשרות אלפי שקלים. התוצאה היא דור שלם שנכנס לחיים הבוגרים כשהוא עיוור פיננסית, טרף קל לבנקים, לחברות האשראי ולתרבות הצריכה הדורסנית. אותה תרבות ששולחת אותם לעמוד בתור לכריך "מפורסם", בזמן שהעתיד הכלכלי שלהם נשחק.

הפתרון הוא לא צנזורה, אלא חינוך

אז מה הפתרון של הרשות? לסתום פיות. לאסור על אנשים ללא "רישיון" לדבר על כסף. זו גישה פטרונית, מיושנת ובעיקר - חסרת תועלת. הרשתות החברתיות גדולות וחזקות יותר מכל רגולטור. ניסיון לצנזר אותן דומה לניסיון לרוקן את הים עם כפית. אם יסגרו את הערוצים האיכותיים, הצעירים פשוט ימצאו מידע במקומות מפוקפקים הרבה יותר.

השינוי האמיתי לא יגיע מחקיקה פופוליסטית, אלא אך ורק מחינוך. דמיינו לעצמכם עולם אחר: עולם שבו "חינוך פיננסי" הוא שיעור חובה בתיכון, בדיוק כמו מתמטיקה ואזרחות.

• שיעורים מעשיים: בנוסף ללמידה על משוואות שיישארו כנראה על הלוח, התלמידים ילמדו גם איך לבנות תקציב אישי, איך עובד כרטיס אשראי (ומה הסכנות שלו), ואיך לקרוא דוחות פשוטים.
• סימולציות השקעה: תלמידים יקבלו "כסף וירטואלי" וישקיעו אותו בבורסה, ילמדו על סיכון וסיכוי, על פיזור השקעות ועל חשיבה לטווח ארוך. הם יעשו את כל הטעויות שלהם "על יבש", ולא על החסכונות האמיתיים שלהם בעתיד.
• הרצאות אורח: במקום להילחם במשפיענים, בואו נביא את הטובים שבהם לכיתות. שיסבירו בגובה העיניים מהי אינפלציה, איך משבר גלובלי בשרשרת האספקה משפיע על מחיר האייפון הבא, ולמה חשוב לחסוך גם כשאתה בן 17.
• לימודי צרכנות נבונה: בואו נלמד את הילדים שלנו על כוחם של תאגידים, על פסיכולוגיה של שיווק ועל איך לא ליפול בפח של מבצע "קנה-קבל" ו-"1+1". בואו נלמד אותם להבחין בין "רוצה" ל"צריך".

יותר מזה, תחשבו על בחור צעיר, שמגלה את כל המידע הזה רק בגיל 30. הוא נמצא ב-FOMO (פחד לפספס) מטורף, והוא מנסה את מזלו בכל מיני השקעות מפוקפקות במקום בדבר האמיתי. זו התוצאה לשחיקה ארוכת הטווח בחוסר ידע פיננסי, שגם אם הידע מגיע, והוא יגיע מתי שהוא, הוא אף יכול להסב נזק, ולכן חינוך מגיל צעיר, כשיש להם סכומי כסף קטנים בכיס, זה מרחב הזמן ללמידה, לטעויות וליצירת הון ראשוני.

חינוך כזה ייצור דור שיודע לשאול את השאלות הנכונות. דור שלא יחתום על חוזה בלי לקרוא את האותיות הקטנות. דור שיבין שלהוציא 500 שקלים על סניקרס זה לא רק 500 שקלים, אלא אלפי שקלים שהפסיד בפנסיה שלו בעוד 40 שנה. זהו השינוי האמיתי שיחסן את הצעירים שלנו מפני משברים כלכליים. כל השאר הוא פלסטר על שבר פתוח. הגיע הזמן שהמדינה והרגולטורים יפסיקו לחפש פתרונות קלים ויתחילו להשקיע במה שבאמת חשוב – בחינוך של הצעירים - העתיד של כולנו.