שלושה הרהורים היסטוריים רחבי יריעה על משמעותה של המלחמה הציע לנו ידידי אסף מלאך בשבועות האחרונים. האחד ממוקד בתולדות הציונות, השני בהשוואה בין מצבנו הנוכחי לאירופה בין מלחמות העולם. שניהם מבטאים בעיניי בצורות שונות את עומקו של המבוי הסתום שאליו נקלעה הציונות הדתית.
אתחיל מן המאמר השני, העוסק ב"עיוורון התבוסתני" של הוגים פציפיסטים כמו אלדוס האקסלי וברטרנד ראסל, שהשמיעו את קולם נגד מלחמה עם גרמניה ויפן, תפיסת עולם שהובילה ישירות לקטסטרופה הגדולה של מלחמת העולם השנייה. "אין חדש תחת השמש", מכריזה כותרת המשנה במאמרו של מלאך, ואכן התחושה שעולה מן הכתיבה שלו היא שאין חדש ולעולם לא יהיה; המאבק ברוע היא מציאות מוחלטת ובלתי משתנית, שאסור להניח לה אף לא לרגע.
אכן, רבים סירבו להכיר בטבעו האמיתי של הנאציזם, אך מבט מעבר לתיחום ההיסטורי המשורטט במאמר, מאיר את המציאות באור שונה במקצת: כך, ניתן היה גם להתייחס לעובדה שדווקא תַקיפות היתר של המעצמות בסופה של מלחמת העולם הראשונה, שבאה לביטוי בחוזה ורסאי המשפיל שרושש את גרמניה, תרמה באופן קריטי לעליית הנאצים לשלטון. בנוסף, חבל שמלאך אינו ממשיך אל מעבר ל־1945 ומהרהר גם בהצלחתן הגדולה של בעלות הברית בפרויקט השיקום "הפייסני" של גרמניה ויפן והשבתן לעצמאות מלאה.
הכי מעניין
לוחמי צה"ל בעזה. | צילום: דובר צה"ל
ההקבלה שעורך מלאך בין מדינות הציר לאויבינו הנוכחיים ברורה, והיא מובילה אותו למנות את כישלונותיה הברורים של קונספציית השמאל הישראלי, החל מעסקת ג'יבריל דרך אוסלו וההתנתקות. המאמר מסתיים באמירה כללית על כך שאסור לוותר על "חלום השלום האוניברסלי", תוך הבהרה שחלום זה נמצא מעבר למציאות ההיסטורית הרגילה, שבה החיים על החרב הם המצב התמידי.
חיוניותה של המלחמה היום, ולמעשה בכל עתיד נראה לעין, נובעת מן הדיכוטומיה המוצגת בחריפות במאמר הראשון. על פי מלאך, ניתן להתייחס באמפתיה לחלומות השלום של הוגי הציונות, ובהם הראי"ה קוק, משום שהם טרם חוו את האמת המרה: "אנו כבר נוכחנו לדעת שבידינו רק שתי אפשרויות: ללכת כצאן לטבח אל המשרפות והפוגרומים, או להילחם על נפשנו בארץ ישראל". את הבשורה הקשה על נצחיותה של המלחמה ממתיק מלאך על ידי העלאתה של ישראל לדרגת משיח המתווה את הדרך לעמי העולם: "ראש חץ של המלחמה העולמית ברוע... האומץ הישראלי להילחם על החיים מול תרבויות המוות, מתגלה כבעל ערך גואל ומופתי עבור החלקים הבריאים שנותרו בעמי החירות החפצים בחיים".
המשמעות הנגזרת היא מבוי סתום המונח על יסוד כפול: ראשית, שקיעה אינסופית בצלקות העבר המזינות תדיר את ההווה (האם יש סמל הולם יותר לאובססיה של הציונות הדתית עם הצלקות האלה, מתוכניתו החדשה של השר עמיחי אליהו למשות את האלטלנה ממעמקי הים?), ושנית, תפיסה אבסולוטית של ההיסטוריה כמאבק בין אידיאות מוחלטות המצויות במאבק מתמיד.
דברים אלו באים לביטוי מלא במאמר השלישי, שבו משרטט מלאך את עיקרי הדת הפרוגרסיבית: שלילת ההבחנה בין טוב לרע, אמונה כי אין איום משמעותי על שלום העולם, אמונה בכוחה של הדיפלומטיה, ושלילת הלאומיות. מתוך התיאור הזה עולים עיקרי האמונה שמציע הכותב: ההבדל בין טוב לרע הוא מוחלט וכך גם האיום התמידי על חיינו, הדיפלומטיה היא לעולם תבוסתנות, והלאומיות היא המשיח. כך, מלאך פוטר אותנו מן הצורך המעיק להתבונן במציאות המשתנה והמורכבת, או חלילה להקשיב לקולו של מי שחולק איתנו את המרחב הזה. אכן, אין חדש תחת השמש.
ד"ר גדעון אלעזר הוא אנתרופולוג ומרצה במחלקה ללימודי אסיה באוניברסיטת בר־אילן
סדרת כתבותיו של אסף מלאך
סדרת כתבותיו של אסף מלאך
סדרת כתבותיו של אסף מלאך
ד"ר אסף מלאך משיב:
לא לדחוק את הקץ
ידידי ד"ר גדעון אלעזר הוא חוקר של סין העכשווית, שהיא מגה־דיקטטורה עם כוונות אימפריאליסטיות מובהקות. משום כך אני תמה על האופטימיות היתירה העולה מתוך ביקורתו על דבריי. וכי הוא איננו מכיר באופייה האמור של סין, או שאיננו מזהה את יתרון החירות על השעבוד כיתרון האור מן החושך? האם לא קרא את אמנת חמאס או את עיקרי האמונה של הקבוצות הג'יהאדיסטיות, המציגות לנו כעת בסוריה תצוגת תכלית רצחנית של יחסן לקבוצות אחרות, בעבור מי שכבר נדרש לתזכורת למה שעשו לנו אך לפני כשנתיים?
אלעזר מאשים אותי בחוסר הקשבה "לקולו של מי שחולק איתנו את המרחב הזה", ומצביע על מבוי סתום שבו שרויים לדעתו אנשים כמוני המנציחים את המאבק בין טוב לרע. נכון, צריך להקשיב, אך לא תמיד ההקשבה מולידה אופטימיות. הוא צודק גם בקריאתו שלא להשתעבד לצלקות העבר, אך אסור לאמץ אותה אם משמעותה היא דחיקת הקץ וחזרה על ניסיונות־נפל להביא שלום בזמננו.
התשוקה לטעום את פירות אחרית הימים היא מקור השראה מבורך שראוי לה לשרות כאור מקיף על כלל מעשינו, אך היא לא תצלח ואף תעלה במחיר דמים כאשר עושים אותה תחליף למדיניות לאומית מפוכחת.