מלחמת חרבות ברזל, הפגיעה האנושה בחיזבאללה והמתקפה באיראן הציבו את ישראל בחוד החנית של מלחמת העולם החופשי בציר הרשע האזורי והעולמי. הן כללו גילויים מרשימים של תעוזה ותחכום, אך בעיקר נכונות למאבק עיקש וחסר פשרות נגד תרבויות שוחרות מוות. אלה מופיעים על רקע אופנות עמוקות של פייסנות בסגנון ליברלי ותבוסתנות ברוח פרוגרסיבית, הממלאות בזמננו את המערב ונוכחוֹת בעוצמה מכרעת בשיח האקדמי והתקשורתי בישראל. מאז מתחילת המלחמה, ובלי להפסיק אף לרגע אחד, נשמעים קולותיהם של "אנשי השלום" החותרים לסיומה של המלחמה ולהפסקת מה שהם מתארים כמוות מיותר מכל הצדדים
המסע ההיסטורי־תרבותי שלהלן נועד להזכיר שאין כל חדש תחת השמש, וכבר היו דברים מעולם. רק במאה הקודמת, תחושה רברבנית של עליונות מוסרית עם נגיעות פציפיזם הביאה את העולם אל סף התהום. העידן שבו העיוורון התבוסתני הפך לנחלת רבים איננו מצוי מעבר לאופק ההיסטורי. לא רחוקים מאיתנו הימים שבהם יוצרים ואינטלקטואלים מובילים בבריטניה ובצרפת קידמו דקדנס אסטרטגי; הפרסים והשבחים חולקו אז לאנשים הלא־נכונים, בשעה שהבוז, הלעג והגינוי המוסרי הופנו בעקביות כלפי אלו שראו נכוחה. אז כמו היום, גם כאשר תהליכי השלום התבררו כמאמצי נפל עם תגי מחיר הכתובים בנהרות דם, נמשכו מצעדי האיוולת של "אנשי השלום", כמו נואשים להסתיר את חלקם ואת אחריותם לאסונות הגדולים שכבר התרחשו.
הדור האבוד
מלחמת העולם הראשונה לא הייתה מלחמת ברירה; הרבה יותר גרוע מכך – היא הייתה מלחמת־בלי־סיבה. אפילו בזמננו, קשה לחובב היסטוריה מן השורה להבין על מה ולמה הקיזו המעצמות את דם האנושות בלחימת־נצח שנמתחה על פני ארבע שנים תמימות, והאם בכלל היו כאן טובים ורעים. נכון, רצח יורש העצר האוסטרי בסרייבו בירת בוסניה היה הנפץ שהפעיל את גלגל השיניים של מערכת הבריתות האירופית, אבל לא ברור מי רצה לדהור אל תהום המלחמה, ומדוע. יהיה אשר יהיה הגורם האמיתי למלחמה, חשוב במיוחד האופן שבו היא התקבלה: אחרי הששון הראשוני אלי קרב, האזרחים במערב צפו חסרי אונים באובדנם של מיליונים במלחמה חסרת כיוון ונטולת פשר, תוך שהם מותירים מאחור עשרות מיליוני אלמנות, יתומים, פצועים ונפגעי טראומה.
הכי מעניין
מלחמת החפירות בחזית המערבית נודעה לשמצה כמציאות זוועתית של צעידה אל המוות תוך התפלשות בבוץ, כינים וייאוש. בקרבות רבים בחזיתות השונות איבדו עשרות אלפים את חייהם ביום אחד, תוך הסתערות נועזת אך חסרת ערך אסטרטגי מול אש המקלעים של האויב. לא פעם, ימים ספורים לאחר מכן ביצע האויב הסתערות משלו על מנת לכבוש בחזרה את אותו תא שטח זעום, ושילם הפעם מצידו במספר בלתי נתפס של חיילים. הקרב על הסום, קרב ורדן, קרב פשנדל וקרב גליפולי הוציאו שם רע למלחמה שהותירה את חותמה חסר החמלה על הדור האבוד של מלחמת העולם הראשונה.
אותו חותם של סבל, היה, איך לא, חומר גלם מיטבי ליצירה ולאמנות.
עוד כתבות בנושא
"החייל האמיץ שוויק" של ירוסלב האשק, שהגחיך את המלחמה ואת חוסר התוחלת שלה, ו"במערב אין כל חדש" של אריך מריה רמרק, שהיישיר מבט אל הזוועות של מלחמת החפירות – הן דוגמאות מפורסמות של הז'אנר המתפרץ הזה. הסרט הצרפתי "האשליה הגדולה", שהצליח להעביר לצופים את האיוולת של המלחמה דרך עלילות מחנות השבויים וכמעט ללא תיאורי קרבות, הוכר מיד עם צאתו לאקרנים ב־1937 כיצירת מופת קולנועית. שמו של הסרט מרפרר לספר עיון אנטי־מלחמתי ורב־מכר בשם זה, היחיד בתולדות פרס הנובל שזיכה את מחברו, נורמן אנג'ל הבריטי, בפרס נובל לשלום לשנת 1933 אך ורק בזכות חיבור ספר. לא מפתיע לגלות כי בשעה שהסרט זכה להערכה עצומה בצרפת, בבריטניה ובארה"ב, שר התעמולה הנאצי יוזף גבלס הורה להחרימו ולהשמיד את עותקיו. כך או כך, הדור האבוד של המלחמה במערב אירופה הצליח להעביר את מוראותיה בשלל דרכים ויצירות.
המסקנה הפוליטית של כל אלו הייתה אחת: לעולם לא עוד מלחמה. התובנה הזו הפכה להיות הצו הקטגורי של אינטלקטואלים רבים במערב.
קחו לדוגמה את עולמו הפילוסופי המופלא של הסופר הבריטי האייקוני אלדוס האקסלי. ב־1936 הוא פרסם את ספרו בעל השם האקטואלי "עיוור בעזה", המתאר אינטלקטואל בריטי ממשפחה אמידה המתייאש בהדרגה מן התרבות המערבית הרקובה ופונה לפציפיזם ורוחניות. בקובץ מאמריו מ־1937, Ends and Means, הוא כבר ניסח את עמדותיו הפציפיסטיות כשיטה סדורה: שימוש באלימות, גם כשהוא נעשה למטרות טובות, מחולל תמיד תוצאה הרסנית. האקסלי העריץ את המנהיג ההודי מהטמה גנדי, וראה באי־אלימות לא רק כלי פוליטי יעיל אלא בעיקר דרך חיים מוסרית. מכאן קצרה הדרך להתנגדותו להתערבות בריטניה במאבק מזוין נוסף באירופה, גם מול גרמניה הנאצית.
בין מלחמות העולם היה זה פסקול פופולרי במקומות הנחשבים. ההיסטוריון הנודע ארנולד טוינבי, שגם שימש כדיפלומט ויועץ למשרד החוץ הבריטי, טען בלהט שעל אירופה להימנע בכל מחיר משובה של המלחמה. בשנות השלושים הוא קידם דיאלוג תרבותי עם גרמניה והשתתף במפגשים שנויים במחלוקת עם "נאצים מתונים". את התוקפנות הגרמנית, כך סבר, ניתן לרכך באמצעות תיקון העוולות שנעשו לגרמניה בחוזה ורסאי.
הפילוסוף והמתמטיקאי המפורסם ברטרנד ראסל היה גם הוא קול בולט במלחמה נגד המלחמה. לדידו היא הייתה תוצר של אינטרסים אימפריאליסטיים, ורק במקרים נדירים נועדה להגן באמת על ערכים. לאורך שנות השלושים הוא המשיך להביע עמדות יוניות נחרצות, וספרו משנת 1936, Which Way to Peace?, הוא מניפסט קולני של התנגדות לאלימות ככלי לגיטימי לפתרון בעיות, אפילו נוכח הסכנה הנאצית המתגברת.
האקסלי, טוינבי וראסל ועוד רבים מעמיתיהם סחפו אחריהם את הצעירים הנלהבים בבריטניה. בפברואר 1933, ימים ספורים לאחר מינויו הראשון של היטלר לקנצלר גרמניה, התקבלה ברוב גדול החלטה פציפיסטית נחרצת באגודת הדיבייט של הסטודנטים באוקספורד. חבריה הצהירו על סרבנות להילחם למען המלך והמדינה בשום תרחיש עתידי. תאים אנטי־מלחמתיים מקבילים הוקמו בקיימברידג', מנצ'סטר ואוניברסיטאות נוספות. עצומות סרבנים של אינטלקטואלים, אנשי דת ואזרחים הצהירו על אי שיתוף פעולה עם המלחמה בכל צורה שהיא. עד תחילת 1939 חתמו על העצומות הללו יותר מ־130 אלף בריטים שוחרי שלום.
בצרפת ובארה"ב המצב לא היה שונה. כמו בממלכה המאוחדת, גם שם קראו הוגים בולטים, תנועות מחאה, עצומות ורוח ציבורית לפירוז הצבאות מנשק, לצמצום תקציבי הביטחון, ולאחדות בינלאומית של כלל הכוחות ה"אנטי־פשיסטיים".
ישבו על הגדר
אלא שכידוע, שר ההיסטוריה לא עובד אצל החברים הללו, נכבדים ככל שיהיו.
באותן שנים ממש, שמי המערכת העולמית קדרו, ורוחות הרפאים של הרודנות והדיכוי נתנו את אותותיהם בסדר הבינלאומי. אמת, האימפריאליזם והקולוניאליזם המערבי עדיין היו בשיאם, ומי שיהפכו בקרוב ל"בעלות הברית" עדיין היו מעורבות בניצול עמוק, לא פעם מרושע ואכזרי, של אזורים נרחבים ואוכלוסיות ענק. ואולם, שאיפות ההתפשטות של יפן ושל גרמניה הציבו את העולם באותן שנים בפני ליגה חדשה של תוקפנות. עם כינונה של ברית מוסוליני־היטלר ב־1936 התבהר ציר הרשע החדש: רומא־ברלין־טוקיו. התוקפנות היפנית החלה כבר בכיבוש מנצ'וריה ב־1931, אך ההתקפה חסרת הרחמים על סין ב־1937, ב"טבח נאנג'ינג" שבו נטבחו ועונו בבירה הסינית 300 אלף איש ונאנסו בשיטתיות רבבות נשים, היא שחשפה בפני העולם את עוצמתו של האיום העכשווי.
במקביל, כרסם היטלר צעד אחר צעד במגבלות שהוטלו על גרמניה והתריס בגלוי כנגד חוזה ורסאי. שיקומו של צבא הרייך, הוצאת גרמניה מחבר הלאומים, הכנסת כוחות צבאיים אל חבל הריין ב־1936 והפרת הפירוז, סיפוח אוסטריה ולבסוף כיבוש צ'כוסלובקיה כולה לאחר הסכם מינכן ובניגוד להסכם, גיבו במעשים את דברי הרהב של מנהיגי המפלגה הנאצית. למען האמת, תוכניותיו של היטלר היו כתובות שחור על גבי לבן כבר בחיבורו המוקדם "מיין קאמפף", אך דבר לא הועיל. סרבני השירות סירבו גם לזהות את האיום. הנגיסות הקטנות והמדורגות של היטלר בסטטוס־קוו לקחו היטב בחשבון את הפציפיזם הבריטי והצרפתי, תוך לעג ליומרות ולמאמצי השלום של צ'מברליין ודאלאדיה, ותוך ניצול מודע לחלוטין של הכבלים האידאולוגיים והמנטליים שמנעו מצרפת ומבריטניה לפתוח במלחמה.
נאלצו לנחות מענני הבדלנות. כוחות אמריקניים ביום הפלישה לנורמנדי, יוני 1944 | צילום: איי.פי
התבוסתנות והפייסנות של המערב המשיכו עד הרגע האחרון, אך באופן מפתיע, גם הרבה אחריו. המתנגדים להסכם מינכן ב־1938 הוצגו בבריטניה ובצרפת כמחרחרי מלחמה. "הקיצוניים בשני הצדדים" הוצגו כגורם בעייתי מול "רצונו של העם הגרמני בשלום", שאותו זיהה צ'מברליין באבחנתו המיוחדת. יתרה מזו, אפילו אחרי הפלישה התוקפנית של הנאצים לפולין, והכרזת המלחמה על גרמניה מצד צרפת ובריטניה, נותרו האחרונות על הגדר ולא פתחו במלחמה של ממש. "המלחמה המדומה", או "המלחמה המוזרה", הוא הכינוי הרווח לאותם שמונה חודשים נלעגים מספטמבר 1939 ועד מאי 1940. רק הפלישה הנאצית לארצות השפלה הכריחה את צרפת ובריטניה לשים קץ לפסיחתן על שני הסעיפים.
על ארצות הברית אין מה לדבר. מדיניות הפייסנות־בדלנות שלטה בכיפה כמעט ללא עוררין. בסקר גאלופ מ־1937 העדיפו 94 אחוז מהמשיבים את העמדה הבדלנית השוללת התערבות של ארצות הברית במלחמות חיצוניות, ואף סברו שאין זה מעניינה להשקיע את זמנה במניעת מלחמות שכאלה. "אמריקה פירסט" הייתה סיסמתם של הבדלנים, שקיבלו חיזוק ציבורי מממצאי ועדת ניי שהתפרסמו באותן שנים. אלה חשפו את ההשפעה העצומה שהייתה לתעשיית הנשק בדחיפת ארצות הברית למלחמת העולם הראשונה, לשם הפקת רווח כלכלי. התוצאה הפוליטית של כל אלו הייתה חוקי הניטרליות שעברו בקונגרס מ־1935 ואילך, ואסרו בחוק כל סחר בנשק עם מדינות לוחמות. ב־1937 הורחבו האיסורים עוד יותר, והוטלו הגבלות גם על סחר אזרחי עם מדינות שכאלה. במשך שנה וחצי לאחר הכיבוש הנאצי של צרפת המשיכו האמריקאים לשבת על הגדר ולהסתפק בסנקציות על יפן ובתיקונים לחוקי הניטרליות שאפשרו משלוחי נשק לבריטניה. רק המתקפה היפנית על פרל־הרבור בדצמבר 1941, הנחיתה את האמריקאים מענני הבדלנות שלהם והפכה אותם לקטר המלחמה שבלעדיו קשה לדמיין את הכרעת היפנים והנאצים.
לא למדו דבר
אבל יותר מכול מדהים הוא היחס של הפייסנים המקצועיים הללו אל עצמם לאחר המלחמה. מצופה היה שייקחו אחריות, שיכו על חטא, שיתכנסו אל תוך עצמם, שיצטנפו בבושת פנים. זה לא מה שקרה. עד מהרה שבו אל אותה התנשאות מוסרנית ולאותה יוהרה כלפי עמדות ניציות בשדה הפוליטי. איך אמר הסופר ויקטור הוגו בהקשר אחר? "לא למדו דבר ולא שכחו דבר".
תומס סואל מתאר בספרו "המרדף אחר צדק קוסמי" (שיבולת, 2019) את יחסו של "מחנה השלום" לחולקים עליו כאל יצורים רדודים אינטלקטואלית ונתעבים מוסרית. אין ספק שזה היה היחס בין המלחמות, אך לאחר המלחמה הגדולה בתולדות האנושות היה אפשר לצפות לשינוי מסוים בביטחון העצמי של מי שבמשך שנים הובילו את הרעיונות על "רצונו של העם הגרמני בשלום", מי שהטפותיהם לפירוז מנשק ולצמצום הוצאות הביטחון הביאו את צבאות בעלות הברית אל רגע האמת כשהם בלתי כשירים במובן הצבאי הפשוט. היה ניתן לשער שנזהה התפכחות מסוימת אצל הקבוצה שדחתה בביטחון ובזלזול כל אזהרה מפני מלחמה מתקרבת עם יפן או גרמניה, וביטלה אותן כ"דאגות שווא שמלובות על ידי פוליטיקאים לצרכיהם הפוליטיים".
הדיבורים הישנים על חוסר הטעם במלחמה, כל מלחמה, שהרי "אינה מנצחת דבר, אינה מרפאת דבר", כדברי צ'מברליין, חזרו במהירות בלתי נתפסת אל האופנה האינטלקטואלית.
אכן, רבים מן ההמונים דחו כעת בנימוס את חזונות השווא הממוחזרים הללו, אבל חיל החלוץ של "תנועות השלום" לא המתין אפילו ליום השלישי על מנת לקום לתחייה. טוינבי, ראסל, האקסלי וחבריהם החלו תוך כדי המלחמה עצמה לגנות את אופן הלחימה של בעלות הברית. ההפצצות בהמבורג ובקלן, בברלין ובטוקיו, לא היו מנומסות דיין לדעתם ולא עמדו לדידם בכללים הראויים למלחמה השומרת על צלם אנוש. את שטיחי ההפצצות וסערות האש שהובילו לפגיעה רחבה באוכלוסיות ערי גרמניה ויפן הם תיארו כבלתי מידתיות, והשאיפה להביא לשבירה מורלית של האוכלוסייה, שתוביל לכניעת גרמניה ויפן, נחשבה בעיניהם פסולה לחלוטין. על הירושימה ונגסקי מיותר לדבר; הן תויגו כפשעי מלחמה מובהקים. העובדה שעשרות אלפי חיילים אמריקאים, אולי מאות אלפים, היו מוצאים את מותם בקרבות לולא פצצות האטום ששברו את הקיסר היפני, לא הצדיקה לדעתם את החלטתו של טרומן, שאכן הביאה למותם של כ־200 אלף יפנים. "מחנה השלום" הוכיח עקביות ולא הניח לעובדות לבלבל אותו אף לשעה קלה.
כדאי להזכיר בהקשר הזה את תולדותיו ועמדותיו של הסופר היהודי־אוסטרי סטפן צוויג, על מנת לשקף את הדגם של הפציפיזם הרדיקלי הזה, המלא התנשאות מוסרית משולבת בהפקרות אסטרטגית. צוויג, שהיה פציפיסט עוד בפרוץ מלחמת העולם הראשונה, המשיך להחזיק בעמדות אלו גם בין המלחמות. אלא שאפילו לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה הוא לא נרתע מלכתוב: "אני נדרתי, וקיימתי את נדרי גם בשנת 1940, לא לכתוב לעולם מילה אחת המצדדת במלחמה או מגנה עם אחר" (העולם של אתמול, עמ' 198). ההתאבדות הטרגית של צוויג ברוב ייאוש ב־1942, משקפת באופן קולע את חוסר המוצא של דרכו הרוחנית־פוליטית־אסטרטגית עבור בני אדם חפצי חיים.
התפכחות קצרת מועד
ומה אצלנו? נדמה שעוד שנים רבות נמשיך ונשלם מחירים כבדים במאמץ להוציא מן הבור את הסלעים הכבדים שהשליכו אל תוכו שוחרי השלום של אוסלו. האינתיפאדה הראשונה של 1987 הוצגה כחלק מן הדחף וההכרח להביא צבא של מחבלים אל ליבה של ארץ ישראל ולחמשו בנדיבות בשבעת המינים של האמל"ח. מדובר היה בהתקוממות שעיקרה הפרות סדר, זריקות אבנים ובקבוקי תבערה. בתוספת הגל השני שלה, שאופיין בפיגועים בנשק חם, הובילה התקוממות זו למספר כולל של 160 הרוגים על פני חמש שנים. כל חלל הוא כאב נוראי למשפחתו וצער אינסופי בעולמנו ובעולמות העליונים כאחד, אך רעיון העוועים לאמץ כפתרון את עמדת האויב, לחמש את צבאו ולהכריז שאש"ף הוא נכס, שהפת"ח הוא נכס ושיאסר ערפאת הוא נכס, התברר כהימור בלתי אחראי, בלשון המעטה.
צריך מידה לא מבוטלת של עזות מצח כדי להכחיש שהאיוולת של אוסלו היא שיצרה את התשתית שאפשרה את האינתיפאדה השנייה, במקרה זה אינתיפאדה חמושה בהחלט. בתקופה מקבילה של חמש שנים שילמו בחייהם הפעם 1,100 ישראלים. ספרו המצוין של יובל בלומברג, "מלכודת אוסלו", מתאר היטב את ההונאה הפלסטינית שהייתה מונחת על השולחן בגלוי, ממש מתחילת הדרך. ההתמכרות לאמונת "שלום עכשיו", ובכל מחיר, הובילה שוב את טובי הפרשנים וגדולי המומחים אל הדרך היקרה של טמינת הראש בעומק החול.
החרבת תחנת המשטרה בשדרות אחרי מתקפת 7 באוקטובר | צילום: חיים גולדברג - פלאש 90
זאת ועוד, אי אפשר להתעלם מרוח הכניעה והתבוסה שהייתה גורם מכריע גם לעצם פריצתה של האינתיפאדה הראשונה. ב־1985 שחררה ישראל ב"עסקת ג'יבריל" 1,151 מחבלים כנגד שלושה שבויי צה"ל ממלחמת לבנון הראשונה. השחרור המופקר הזה, בנוסח "נדע להתמודד", כלל מאות מחבלים שחזרו מלאי מרץ ומוטיבציה לשטחי יהודה ושומרון והובילו לפרוץ האינתיפאדה הראשונה. אחד מהמשוחררים הללו היה אחמד יאסין, שתוך זמן לא רב הקים את ארגון חמאס. מאלפים בהקשר זה דבריו של ראש השב"כ לשעבר, יובל דיסקין, אז רכז שב"כ באזור השומרון, שקבע:
שחרור האסירים בעסקת ג'יבריל הוא הגורם העיקרי לשינויים והתהליכים שהובילו לאינתיפאדה הראשונה. הייתי שם בשטח והרגשנו את זה יום יום. המסה של האסירים ששוחררה אז בנתה מנהיגות חדשה, קיצונית ואקטיביסטית. זה, יחד עם התרוממות הרוח והתחושה שהצליחו לכופף את מדינת ישראל – הוביל לפיצוץ (מתוך טור שפורסם באתר ynet בשנת 2014).
כמו באירופה, גם אצלנו, פרוץ האינתיפאדה השנייה גרם לגל מסוים של התפכחות במחנה השלום הישראלי, וליתר דיוק, לאוושת התפכחות. עד מהרה חלק הארי של החברים התיישרו יפה אל האוונגרד הרדיקלי הישן, לחלומות על פתרון שתי המדינות ולסלידה מ"הקיצוניים בשני הצדדים".
את המחירים על חימוש האויב בתוככי ארץ ישראל שילמנו ב־7 באוקטובר בריבית דריבית. 1,100 ההרוגים הישראלים בחמש שנות האינתיפאדה השנייה היו פחות ממחיר הדם ששילמה ישראל ביום אחד בהתקוממות "מבול אל־אקצא". האשליות של תוכנית ההתנתקות, שזכו לתמיכה גורפת באולפני החדשות ולבוז הרגיל של המומחים כלפי המזהירים מקטיושות על אשקלון, התגלגלו עד מהרה לעליית חמאס ב־2007. כמו מטען עם פתיל השהיה, האשליה שהעזתים חותרים לחיי שפע בורגניים, התקדמה בהדרגה אך בביטחון לקראת פיצוץ חסר תקדים בפרצופם ובליבם של הישראלים.
עיוותי התפיסה הללו המשיכו והיו לחלק בלתי נפרד מן הכשל המודיעיני, מחוסר היכולת להבין כהלכה את העובדות שעלו מתוך המודיעין הגלוי ברשתות ומתוך חומרי הגלם המבהילים שנקלטו בעיניהן של התצפיתניות. הם היו מרכיב בנכונות של שב"כ לוותר על היומינט המודיעיני בתוך עזה החמאסית אך ה"לא מלחמתית". הם גרמו לכך שב־7 באוקטובר ישראל מצאה את עצמה ללא תוכנית מגירה וללא פקודה מוכנה לכיבוש מחדש של רצועת עזה. יתרה מזו, אפילו ללא פקודת מגננה מוכנה הכוללת סדר פעולות ברור במקרה של מתקפה כוללת מרצועת עזה לישראל. למה בעצם שיעשו זאת? הרי מכסת הפועלים בישראל גדלה, ואך לאחרונה הרחבנו את שטח הדיג.
מסדרון אווירי ומוסרי
כאילו לא די בכל זה, ההנחות הללו ממשיכות לעצב גם לאחר 7 באוקטובר את תוכנית המערכה ואת גבולות הגזרה המוסריים שלה. חוות הדעת המשפטיות ממשיכות להתעלם מן הקשר ההדוק בין האוכלוסייה ובין צבא חמאס, שנחשף לכל אחד מלוחמינו שנכנס לבתי עזה. מחבלי הנוח'בה ממשיכים להיות מוצגים כאירוע חיצוני לחלוטין לתושבי רצועת עזה, ואף שרוב העזתים גדלו תחת חינוך חמאסי ותמכו בו בגלוי גם בבחירות חופשיות, הם מקבלים מן הפרקליטות הצבאית חסינות מרחיקת לכת באמצעות פרשנות מחמירה ומופרכת של הדין הבינלאומי.
גם השימוש בטרגדיה של החטופים כדי לקרוא, עוד בטרם יבש דם הנרצחים, לסיום המלחמה החיונית במשטרי הרשע שהשתלטו על המזרח התיכון, ותוך זלזול יהיר במשמעות הקטלנית של שחרור סיטונאי של מחבלים במסגרת עסקה, הוא שיא ישראלי של ניצול של שכול וכאב לטובת אג'נדה פוליטית, הנובעת בראש ובראשונה מעיוורון אסטרטגי מוחלט.
מטוס של חיל האוויר יוצא לתקיפה באיראן במבצע "עם כלביא" | צילום: דובר צה"ל
ומעל הכול, איראן. גם אחרי מתקפה שהותירה את העולם כולו משתאה מן היכולות ומן הביצוע של צה"ל ושל המוסד, ממשיך "מחנה השלום" ללהג שורת טיעוני קש וגבבה בגנות התקיפה: איראן כלל לא הייתה קרובה לפצצה, איראן תחזור במהרה אל הפצצה, ובכלל המתקפה נעשתה לצרכים הפוליטיים של ביבי. המחמירים מהדרים ומוסיפים – ומה אשמים אזרחי טהרן היקרים?
שוב ושוב בהיסטוריה, חוזרת הגברת עם שינויים קלילים בצבע האדרת, ומי שאיננו לומד מן העבר נדון להתנסות בשנית במוראותיו. כמו היטלר ביחסו לצרפת ובריטניה, גם דף וסינוואר הכירו היטב את ההססנות הישראלית והיו בטוחים שלא תהיה פלישה עמוקה לרצועה. כמותם הניחו עלי חמינאי ובכירי השלטון האיראני שישראל לא תתקוף, והייתה להם סיבה טובה להנחות אלו. עמדו לנו האומץ של מקבלי ההחלטות ומקצועיות כוחות הביטחון, ובעזרת השם – תקפנו. בכך סללה ישראל מסדרון אווירי לתקיפה האמריקאית שהשלימה את המלאכה, אך בעיקר העניקה לעולם מסדרון מוסרי למאבק נחוש בכוחות האופל, ולֶקח על חשיבות התעוזה והנחישות לקראת הימים שעוד נכונו לנו.
קשה להכחיש, היינו מעדיפים לתת לעולם מתנות עם תמונות של יוני שלום, אך שוב ושוב מתברר שביטחון חייהם של יהודים איננו תוכנית כבקשתך. מציאות זו איננה שוללת את החיוניות להמשיך ולהחזיק בחלום השלום האוניברסלי והאזורי ולחתור ככל הניתן לכינונו, אך מול האפשרויות החלקיות שהעולם מציע לנו לעת הזו, חובתנו לאמץ את המוטו שלמדתי מפרופ' משה שרון: מוטב לנו לחיות על חרבנו מאשר למות על חרבם.
ד"ר אסף מלאך הוא ראש המכללה למדינאות ומרצה בכיר במרכז האקדמי שלם