סוגה שלמה של יצירות מתחום ההיסטוריה האלטרנטיבית, כמו הסרט Fatherland או הסדרה "האיש במצודה הרמה", מבוססת על התרחיש הדמיוני שבו גרמניה ויפן היו מנצחות במלחמת העולם השניה. היצירות הללו מאפשרות לקבל מושג על מה שמונח על כף המאזניים כשעוסקים בבלימת התרחבותם של משטרים רודניים, ואת חומרת המצב העכשווי שבו השפה הפילוסופית, המוסרית והמשפטית של העולם המערבי איננה מותאמת לאיומים הרובצים לפתחו. חשוב להרחיב את הדיון על שורשי התופעה, אבל בראש ובראשונה חיוני להבין: המערב חייב להתעורר
אל תדמו בנפשכם שמדובר בפנטזיות. העולם החופשי כבר עמד בעבר בפני אתגר דומה, וכשל באופן קולוסאלי. ההשחתה האינטלקטואלית־תרבותית בין מלחמות העולם עמדה בתשתית העיקור של צבאות המערב ובלימת היערכותם למלחמה הגורלית מול גרמניה הנאצית. רק נס היסטורי הציל אותו בסופו של דבר מן המפלצת הגרמנית והמפלצת היפנית, שידעו לנצל עד לאחת את הפייסנות האירופית המטורפת. והנה ציר הרשע העולמי חוזר וניעור, ולמרות הניסיון המר, כל השחקנים שבים לעמדותיהם הקודמות כאילו לא אירע דבר. התליינים, הנידונים אל החבל, וגרועים מכול – הכמרים עטויי הגלימות המכובדות, יצרני הידע ומכונני תבניות החשיבה המעוותות, המייצרים לכל הרוע הזה סביבה נוחה להתהוות ולהתעצם בה.
מאז מלחמת וייטנאם, מוראות המלחמה משודרות בכל סלון. מתוך הסרט "אפוקליפסה עכשיו" | צילום: באדיבות yes
לא מדובר על מנהיג ספציפי ולא על צד אחד של המפה הפוליטית. ההתרפסות של מדינות המערב במשא ומתן מול איראן הג'יהאדיסטית; ההתקרבות של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ לרודני־על כמו קים ג'ונג און וּולדימיר פוטין; ההכלה האירופית כלפי איי ענק של אסלאם רדיקלי בערים המרכזיות ביבשת; ההתעלמות משאיפות ההתפשטות של סין, הבנויות לתלפיות. כל אחת מאלה מבטאת באופן אחר את הנמנום־בעמידה של המערב, שמסרב להפנים את המתרחש לנגד עיניו. רק השבוע התקיימה ועידת פסגה של ארגון שנחאי לשיתוף פעולה, שנועד להציב אלטרנטיבה להגמוניה של המערב. שיאו של המפגש הזה במצעד צבאי שהתקיים שלשום בכיכר טיאננמן לציון 80 שנה לסיום מלחמת העולם השנייה וכניעת יפן. המצעד הפך להפגנת כוח חסרת תקדים של הציר האנטי־מערבי החדש, והשתתפו בו שליטי סין, רוסיה וצפון קוריאה, ועימם שורה של ראשי מדינות החוסים תחת אותה מטרייה, כמו ראשי המשטרים הסמכותניים באיראן, בטורקיה, בבלארוס ובמיאנמר.
סין סימנה מזמן את שנת 2049, שבה יושלמו מאה שנים מאז כינון המשטר הקומוניסטי, כשנת תחיית האומה הסינית. בשנה זו אמורים להתכנס שורה של תהליכים - ובהם הפרויקט הבינלאומי הגדול של "החגורה והדרך"; ההשקעות העצומות במדינות שונות, המייצרות תלות תפעולית של נמלים ותשתיות ברצונותיהם של הסינים; וההתעצמות הצבאית האדירה – למסה קריטית של הפיכת סין למנהיגה עולמית שתשליט על העולם את ערכיה. האם המערב נערך כהלכה אל מול האיום הזה? ספק רב.
עוד בנושא סין
דוגמה נוספת היא צפון קוריאה, שהפכה ב־2006 למדינה גרעינית; ב־2017 היא כבר פיתחה גם פצצות מימן. השילוב של כוח גרעיני עם מערכת מנהרות מסועפת שבנה המשטר בעומק של מאות מטרים, מבהיר את אוזלת היד של השיטה הקיימת למנוע את צמיחתם של משטרי רשע המאיימים על שלום העולם בשנים אלו ממש.
על רקע הנסיבות האלה, טבח שמחת תורה תשפ"ד, מלחמת חרבות ברזל והמאבק בציר הרשע האזורי, הפכו את עמידת ישראל מול אויביה למיקרוקוסמוס של המאבק הגלובלי, הזדמנות להתוות לעולם דרך להתמודדות מתוקנת. אלא שהשליטה הגורפת של הפרוגרסיביות בתשלובת האקדמית־תקשורתית מקרינה לנו עולם הפוך על בסיס יומיומי, ומקשה מאוד לראות את המציאות כהווייתה. מכל עבר מטפטפים באוזנינו שמעמדה הבינלאומי של ישראל קורס, שפעולותיה בעזה הן בעיקרן פשעי מלחמה, שהכלכלה בצרות צרורות ושהחורבן קרוב. תחזיות הפורענות הללו מתבררות שוב ושוב כתעמולה מופרזת המשקפת את רחשי ליבם ואת סביבתם הרדיקלית של עיתונאים דומיננטיים ושל מורי דרכם הפרוגרסיביים, אך עד שהדברים מתבררים, הנזק התודעתי כבר מתרחש.
זו הסיבה שנחוץ כל כך לתאר כהלכה את עיקרי האמונה של הדת הפרוגרסיבית ביחסה למלחמה, להבין כיצד היא מכוננת את תפיסת המציאות במערב, ולזהות כיצד היא נוכחת בעוצמה בשיח בישראל סביב המלחמה העכשווית. ההבנה הכוללת הזו היא קו פרשת מים המפריד בין הערכת מדינת ישראל כשטן של העולם, ובין הבנת מקומה כמעוררת השראה וכמי שנושאת בשורה של תיקון עבור העולם המערבי הנבוך.
אין טובים ורעים
חמישה עיקרי אמונה מדריכים את הדת הפרוגרסיבית בגישתה המשיחית למלחמה. באיזה מובן מדובר בדת? במובן של מערכת לכידה של אמונות התומכות זו בזו ומרכיבות יחד תמונת עולם שלמה. ובאיזה מובן היא משיחית? במובן השלילי, שפירושו צעידה לעבר היעד הפוליטי שסומן מראש, מתוך אמונה עיוורת שכל הכוכבים כבר יסתדרו מעצמם במעלה הדרך, ותוך הדחקה של כל העובדות שאינן מסתדרות עם הדוֹגמה, גם כאשר מדובר בעובדות היצוקות בבטון.
לא כל סוכניה של הדת הפרוגרסיבית מקדמים את עיקרי האמונה הללו במידה שווה. נביאיה וכוהניה, אלה האדוקים ביותר, מאמינים בדבקות חסרת פשרות בכל אחד מעמודי הבניין. זהו הגרעין הקשה המייצר את הרעיונות ומושך אחריו את המערכת כולה. במעגל שני מצוי קהל המאמינים, הנאמנים בדרך כלל ליסודות הדת, אך מדי פעם מתפתים ללכת שבי אחר הנתונים הנשקפים אליהם מתוך המציאות הסרבנית או אחר האינסטינקטים הטבעיים שלהם, הסותרים את עיקרי האמונה. במעגל החיצוני מצויים ההמונים המושפעים. אלה אינם מגדירים את עצמם כפרוגרסיבים, ולא פעם אף אינם מכירים או אינם מודים במוצא הרעיונות שהם דבקים בהם, אלא שבתחום אחד או שניים – משפטי, פוליטי, מוסרי או אסטרטגי – הם אימצו את אחד מעיקרי האמונה, בעקבות סרט מעולה שראו או מתוך הערכתם הכנה למרצה כריזמטי מן האוניברסיטה.
אבן היסוד של הדת הפרוגרסיבית בתחום המלחמה היא האמונה שאין בסכסוך צד טוב וצד רע. לעיתים הדבר נובע מתפיסה פילוסופית מקיפה על היחסיות של המוסר באופן כללי, אך לא בהכרח. הוא עשוי לנבוע גם מגישה כמו־טיפולית לסוגיות של יחסים בינלאומיים, או מהתמכרות מוגזמת לפרקטיקות יפות של גישור או של משא ומתן. דמויות בפמיניזם המאוחר הדגישו את הצורך בסגנון נשי בתחום הפוליטי, שיביא ליתר התמקדות בתהליכים רכים של שיח ופחות בדיכוטומיות "לוגוצנטריות" של טוב ורע.
כך או כך או כך, התוצאה היא מבט המדגיש את העובדה שהאויב הוא אדם כמוך, ללא הבדל, וככל שהוא פועל באופן שנראה לך שלילי במיוחד, זהו בוודאי תוצר של מצוקה, עוני או הרגלים תרבותיים שונים משלך. אם יש רוע בעולם או באדם, הוא תוצר של הבניה לא מוצלחת של ההיסטוריה ושל המוסדות החברתיים. האויב איננו רע, הוא אדם שהרעו לו.
מעיקר האמונה הראשון משתלשל העיקר השני, המצווה על המאמין לדעת: איום כולל על שלום העולם איננו בגדר האפשר. אם אין רוע אינהרנטי בתרבויות האנושיות, הרי שהסכנה האמיתית לשלום העולם נשקפת אלינו מן ההתחממות הגלובלית, ומולה על כולנו להתאחד. אכן, באופן נקודתי עלינו להיזהר מפיגוע או ממתקפה מצד שרידי רוע נקודתיים, וברמה הטקטית יש להיערך ולהתמודד עימם, אבל האיום הגדול איננו קיים. תם עידן המלחמות הגדולות; אף אחד לא מתכוון באמת לחסל אותך, אף אחד לא מסוגל באמת לחסל אותך, אף אחד לא באמת יחסל אותך. אם ראית התעצמות צבאית של היריב, אל תפריז בערכה; אם פגשת אידיאולוגיה קיצונית, אל תאמין שדובריה התכוונו אליה ממש ברצינות. נכון, אי־אז בהיסטוריה היו איומים אמיתיים, אבל זה היה פעם, במאה הקודמת. אנחנו חיים בעידן אחר.
מן העיקרים הראשונים משתלשל השלישי: את הכול ניתן לפתור באמצעות דיפלומטיה. הרי בצד השני אין אנשים רעים שמציבים איום אמיתי. נציגי הצדדים הניצים צריכים רק לשבת זה מול זה, והחליפות, העניבות והוויסקי כבר יעשו את העבודה. צד אחד ייתן כמה חטופים, צד אחר ייתן אלף או אלפיים אסירים, ואפשר לסגור את העניין. השלום מצוי "במרחק נגיעה", כשם ספרו של עו"ד גלעד שר, יצרן מומחה של הסכמי־נפל לסיום הסכסוך הישראלי־ערבי מימות אוסלו ועד קמפ־דיוויד של אהוד ברק. אצל שר, השלום תמיד מצוי בהישג יד, תמיד קרוב מאי־פעם, ותמיד ההחמצה היא תוצאה של כשל נקודתי לחלוטין, כזה שלא מונע ממנו להיות מורה הדרך לזה שיבוא אחריו. המשאים ומתנים לשחרור החטופים בשנה וחצי האחרונות ממחישים זאת באופן קרוב וכואב יותר. פעם אחר פעם, עשרות פעמים, ניגשת ישראל לשולחן המו"מ, ושוב ושוב מייצרת התקשורת אווירה מלאת אמון נאיבי ברצון הטוב של כל המעורבים, כולל ובעיקר הצד החמאסי, לסגור את העניין יפה.
שלושת העיקרים הראשונים כרוכים בעיקר אמונה רביעי: השקפות וניסוחים משפטיים מרחיקי לכת על שאלת המלחמה הצודקת ועל האופן הצודק לניהול הלחימה. חוסר האמון העמוק בקיומו של רוע, ואפילו בממשות של האיום, מאפשרים את הפריווליגיה למתוח עד לקצה ההזוי את עקרון ההגנה העצמית כעילה היחידה המתירה פתיחה במלחמה, להפוך קריטריונים משפטיים של "מוצא אחרון" לבלתי סבירים, ולשלול את האופציות למכת מנע או לפעולה נגד משטרי טרור, בטענה שאלה אינם בגדר הגנה עצמית.
לא פחות חמורה היא ההקצנה בדיני ניהול המלחמה הצודקת, המרחיבים עד אבסורד את ההבחנה בין לוחמים לאזרחים. ראשיתו של עיקרון משפטי חשוב וראוי זה באיסור המופיע באמנות ז'נבה לפגוע בכוונה תחילה באזרחי האויב, זאת על מנת לצמצם את זוועות המלחמה אל המינימום הנדרש לשם המשימה המבצעית. איסור זה הורחב באופן דרמטי בפרוטוקולים שנוספו לאמנת ז'נבה ב־1977, אשר הפכו את ההגנה על האזרחים לעקרון־על. ארה"ב וגם ישראל אינן חתומות על תוספת הפרוטוקולים הללו, ואולם יש חלקים שהן מחויבות אליהם מכוח המשפט המנהגי, וחלקים אחרים שהמשפטנים החליטו מדעתם לחתום עליהם בשמה. זאת ועוד, אלה החלו להתפרש בחומרה יתרה, מעבר למה שמוכרח מלשון האמנה, על ידי משפטנים פרוגרסיבים. כך הגיעו הדיון האתי והפרשנות המשפטית לרעיון של הטלת חובה חלוטה על צבא לסכן את חייליו על מנת שלא לפגוע באזרחי האויב.
זהו הרקע התרבותי לאמירה המקוממת שהשמיע בשנת 2004 האלוף ישראל זיו, אז ראש אגף המבצעים. זיו אמר אז להוריו של סרן מורן ורדי, קצין שייטת שנהרג משום שהדרג הבכיר לא אישר לצוותו לירות טיל על הבית בשכם שממנו נוהל קרב עם מחבל חמוש: "אזרחי האויב לא פחות חשובים מחיילי צה"ל". רוח זו משקפת היטב רעיונות פרוגרסיביים שחלחלו לקצונה הבכירה בצה"ל. ואולם לשם הבנה מלאה יותר של אמירה זו, צריך לשלב את עיקר האמונה החמישי והאחרון.
עיקר זה, החופף על כל העיקרים הקודמים ואיננו מתייחס רק למלחמה, קובע שהלאומיות היא מעגל זהות מלאכותי, נחות ופרימיטיבי. האדם המעדיף את שלו על פני של זולתו מתמסר לרגש פרובינציאלי וילדותי. אדם הוא אדם באשר הוא אדם, ולא באשר הוא בן ללאום מסוים. לרגש הלאומי או לגאווה תרבותית יש מקום מסוים כנוסטלגיה חביבה, לא מעבר לכך. גיבורי התרבות של המערב היו בעלי עבדים ושוביניסטים, ועל כן יש לנתץ את פסיליהם ולהתנכר לתרומתם. גם גיבורי המקרא אינם דמויות שראוי להתחנך לאורם, אלא קרדום להתנגח בו.
כל אחד מעיקרי האמונה הללו נוגע בשורה של דיונים מוסריים, תרבותיים ופילוסופיים. הם אינם בגדר דברים בטלים, ולכל אחד כשלעצמו יש מקום וחשיבות. רבות מן המלחמות בהיסטוריה היו מלחמות חסרות ערך שנועדו להרחיב את גבולו של השליט ותו לא, כך שעצם הרצון לצמצם את מספר המלחמות ולהגביל את נזקן העצום הוא חשוב ומבורך מאוד. אלא שקבלת מכלול עיקרי האמונה הפרוגרסיביים והפיכתם לצווים קטגוריים שאין לסור מהם, פגעו קשות ביכולתו של העולם המערבי לזהות את האיומים הרובצים לפתחו, וממילא להיערך מולם כראוי.
דילמת הידיים המלוכלכות
כדי לחדד את ההזדמנות ההיסטורית של מדינת ישראל להציב חלופה לתפיסת העולם הפרוגרסיבית, כדאי להטות אוזן בזהירות לאופן שבו התנסח קנצלר גרמניה פרידריך מרץ בימי התקיפה הישראלית באיראן. "ישראל אמיצה כדי לעשות את העבודה המלוכלכת עבור כולנו. גם אנחנו קורבנות של משטר האייתוללות הזה, שהביא מוות והרס לעולם", אמר הקנצלר.
הביטוי שמרץ בחר בו מהדהד שאלת יסוד באתיקה, המכונה "דילמת הידיים המלוכלכות", ועומדת במוקד מאמר ידוע של הפילוסוף הפוליטי מייקל וולצר. כדי לקדם את טובת הציבור, להציל את חיי הרבים או לממש את ערכיו, מנהיג פוליטי נדרש לעיתים לשקר, לכרות ברית עם מפלגות מושחתות, להסתיר מידע מן הציבור, לסכן חיי מעטים כדי להציל את הרבים, ולנקוט מול מדינות אחרות בתכסיסים ובעורמה שאינם עולים בקנה אחד עם נורמות מוסריות ראויות.
הפילוסוף ניקולו מקיאוולי נודע בעמדתו שלפיה הצלחה בחיים הפוליטיים והמדיניים אינה עולה בקנה אחד עם יושר מוסרי, ועל כן יש להסיר את דקדוקי העניות של הדיון המוסרי מסדר היום של המנהיג הפוליטי, ועליו לעסוק אך ורק בדרך המיטבית להעצמת כוחה ושגשוגה של המדינה. מן העבר השני ניצבים הטהרנים שיכחישו כליל את ההיתר לעבור על כללי המוסר, גם כאשר מדובר באינטרס עליון של המדינה או בהצלת חייהם של רבים. תיתכן עמדה נוספת, ולפיה כאשר התכלית ראויה והפגיעה המוסרית היא מידתית, המעשה הופך למוסרי ועל כן חובה לבצעו ללא כל ייסורי מצפון.
וולצר בחר ללכת בדרך רביעית ומורכבת. לדבריו, יש להכיר בכך שזוהי זכותו ואולי אף חובתו של המנהיג "ללכלך את ידיו" כדי להשיג את התוצאה הרצויה, ואולם חובה זו איננה פוטרת אותו מאשמה ואחריות, ועליו להתייסר על בחירותיו או לשאת את האשמה עימו להמשך חייו, אף אם בשעת מעשה זו הייתה ההכרעה המתבקשת.
במקורותינו ניתן למצוא הדים לרעיון הידיים המלוכלכות. למשל, בספר דברי־הימים א (כב, ח) מסופר שהמלחמות שניהל דוד המלך גרמו לכך שמן השמיים מנעו ממנו לבנות את בית המקדש: "דָּם לָרֹב שָׁפַכְתָּ וּמִלְחָמוֹת גְּדֹלוֹת עָשִׂיתָ, לֹא תִבְנֶה בַיִת לִשְׁמִי כִּי דָּמִים רַבִּים שָׁפַכְתָּ אַרְצָה לְפָנָי". דוד נאלץ לעסוק כל ימיו בלחימה, ואף שבשעתה היא הייתה בגדר מצווה גדולה ושליחות עליונה, עצם שפיכות הדמים מנעה את בניין המקדש בימיו. כך גם נקבע בספר שמות שאין לבנות את המזבח מאבני גזית, "כִּי חַרְבְּךָ הֵנַפְתָּ עָלֶיהָ וַתְּחַלְלֶהָ", זאת אף אם מדובר בחרב שנעשו בה מלחמות הגנה בלבד. פרקים רבים במקרא צועדים על קו התפר שבין הצורך במלחמה ובכוחניות הכרוכה בה, ובין החשש שהיא תשחית את אופי האדם והחברה. "כִּי תֵצֵא מַחֲנֶה עַל אֹיְבֶיךָ וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע", מזהיר ספר דברים.
האיליאדה מול המקרא
מבט השוואתי מסייע לחדד את ייחודיות המסר הדואלי הזה. במקורות היווניים והרומיים, מצב המלחמה נתפס כמצבו הטבעי והקיומי של האדם. המלחמה היא הבמה המרכזית שבה האדם יכול לקנות תהילה וחיי נצח באמצעות הגבורה וההצטיינות בקרב. אכילס והקטור, גיבורי האיליאדה, ממצים את אנושיותם בשדה הקרב בשם האתוס שלפיו "חיים קצרים עם תהילה נצחית עדיפים על חיים ארוכים ללא תהילה".
מול האתוס היווני־רומאי הזה הציבה הנצרות אתוס קוטבי, השולל את המלחמה מכול וכול. לאחר התנצרות האימפריה התקשו העמים הנוצריים להחזיק באידיאל הפציפיסטי הבלתי־ריאלי הזה, ורבים מהם הפכו לעמים רצחניים ללא כחל, ואולם תמיד חפף מעל תרבותם האידיאל המתמצה בדרשה המפורסמת של ישו על ההר, שבה תבע מן השומעים להגיש את הלחי השנייה. באמירה נוספת הוא אף משווה ומעלה: "אהבו את אויביכם והתפללו בעד רודפיכם, למען תהיו בנים לאביכם שבשמים, כי הוא מזריח שמשו על רעים ועל טובים" (מתי ה, 44-45).
הבנת שתי החלופות הללו מבהירה עד כמה היחס המקראי לדוד המלך איננו מובן מאליו. החרב מייצגת עולם קשוח של סכנה מוסרית ורוחנית, ויחד עם זאת אין מנוס ממנה, וכאשר נעשה בה השימוש הראוי היא הכלי למלחמות ה': "לְדָוִד, בָּרוּךְ ה' צוּרִי, הַמְלַמֵּד יָדַי לַקְרָב אֶצְבְּעוֹתַי לַמִּלְחָמָה" (תהילים קמד, א). השלום הוא האידיאל הגדול שאליו יש לחתור והוא הממתין לנו באחרית הימים, ועם זאת, דבורה הנביאה מטילה את קללתה על אלו שאינם באים "לְעֶזְרַת ה' בַּגִּבּוֹרִים".
אתוס מקראי זה רחוק עד מאוד מהאתוס הפרוגרסיבי המוביל את העולם המערבי כיום, בעקבות השראה נוצרית מופרזת. המערב בימינו מושפע גם מרעיונות פוסט־מודרניים, המבטלים את היכולת לזהות כל יתרון בתרבות אחת על פני אחרת, רעיון המוביל להכחשת הרוע והאִיום. תפקיד נוסף ממלאת בתקופתנו הטראומה של המלחמות המשודרות בסלון ביתו של כל אדם, מאז מלחמת וייטנאם ואילך. טראומות אלה הולידו התנגדות עמוקה וקטגורית למלחמה ולצבאיות. כאשר אלה נתקלים במציאות סרבנית ועקשנית שבה כוחות של רשע מתגברים באופן מסוכן, ומתברר שעידן המלחמות איננו בהכרח מאחורינו, נוצרת מבוכה גדולה ומתעורר צורך דוחק לתור אחר אתוס המאפשר למערב להילחם על חייו.
כאן אנו חוזרים לקנצלר גרמניה ולקביעתו בדבר ישראל שעושה עבור אירופה את העבודה המלוכלכת. לאירופה, השבויה בדת הפרוגרסיבית, אין יכולת תודעתית להוציא אל הפועל מתקפה על משטר רשע מהסוג של איראן. אולם באירופה קיימת גם ההכרה, חלקה גלויה וחלקה נאמרת בחדרי חדרים, שמשהו קיומי נשמט ממבנה־העל התרבותי שלה, ושדלדול היכולת הנדרשת מכל אומה ללכלך את הידיים כדי לשרוד במדבר העמים, פוגע בה אנושות. במובן זה, ובניגוד למה שמודגש בתקשורת, רבים באירופה מתבוננים בעיניים כלות על מלחמת ישראל העכשווית, ורואים בישראל מצפן ומורה דרך לאופן שבו יש להילחם בתמנון הרשע.
עוד על גרמניה
