חזרתי מסין עם בעיה. לא בעיה לוגיסטית או טכנית, אלא בעיה פילוסופית מהסוג המעצבן. מה אמורים לכתוב כשאת מגלה שהמדינה הכי מפחידה בעולם מבחינה טכנולוגית היא גם אחד המקומות הכי נעימים שביקרת בהם בחיים. איך מיישבים את הדיסוננס הזה?
קשה לפספס בסין את המצלמות, ויש הרבה מהן. המדינה הזו מרושתת באמצעים מתעדים בכל מטר מרובע. זה מטריד, ובה בעת זה גם יצר אצלי תחושה מוזרה שלא הכרתי. בזמן שישבתי בחדרי במלון ושאלתי את עצמי האם מישהו צופה בי כשאני מנסה להבין איך להפעיל מזגן שהגיע מהעתיד ומציע לי 47 אפשרויות שונות של קירור, באותה נשימה ידעתי שאם מישהו יעשה משהו פלילי עם התוכן הזה, הוא לא יזכה לראות את קרובי המשפחה שלו בשנים הקרובות. וזאת, אם תרצו, החוויה הסינית הכי בסיסית: חדירה עמוקה לפרטיות שמולידה במקביל רמה גבוהה מאוד של ביטחון אישי. מצאתי את עצמי מסתובבת ברחובות נאנג'ינג באחת בלילה, ולא היה פחד. גם לא היה לי איך להסביר מדוע אין לי פחד. במהלך שיטוטיי שם ראיתי אנשים משאירים אופניים עם קניות על המדרכה ולא חוששים שמישהו ייקח להם אותם. כשאחד מחברי המשלחת שכח מברשת שיניים חשמלית בחדר אחרי הצ'ק־אאוט, הצוות רדף אחרינו בלובי כדי להחזיר אותה. ובספא שבחרנו ביום האחרון באופן רנדומלי לגמרי, המעסות סירבו לקחת טיפ. מה שהתחיל כמשלחת רגילה של שלושה עיתונאים ושני אקדמאים בליווי צוות מהשגרירות הפך במהרה לטיפול אינטנסיבי בדעות הקדומות שלי. איך קרה שהמדינה שהכי הפחידו אותי לגביה מבחינת זכויות אדם היא גם המדינה שבה הרגשתי הכי בטוחה להיות אדם?
| צילום: מורן ברק
הדבר הראשון שפוגשים בסין זו הנחמדות. ואין זו אדיבות של שירות לקוחות בסיסי, אלא נחמדות מרצה ברמה של צ'אט GPT. לסינים היה נורא חשוב שנרגיש בנוח, וזה בדיוק הרגע שבו מתחיל להיווצר אצלך פרדוקס מחשבתי - את מנסה להסתייג בתוכך מהמשטר הלא מערבי הזה, אבל האנשים פשוט נחמדים מדי. ואחרי שאת מתרגלת לנחמדות הזו, המוח שלך עף בשנייה כשאת נחשפת לדבר השני שפוגשים במדינה הזו – המהירות הסינית. במהלך השהות בשנגחאי ביקרנו ב־SIPG, החברה הממשלתית שמפעילה את נמל המכולות הגדול בעולם מסוגו - נמל שרוב מתקניו נבנו בתוך שלוש שנים בלבד ומתנהל כמעט ללא מגע יד אדם. הנמל הזה נראה כמו סט לגו ענקי שתכנן מישהו עם OCD קיצוני: מנופים אוטומטיים מעבירים מכולות צבעוניות דרך מסילות ברמת דיוק מוחלטת. מיליוני משלוחים שלכם מעלי אקספרס ואחרים נפרקים שם בפקודה ואי אפשר להישאר אדישים למיצג העוצמה הזה. בישראל היה לוקח שלוש שנים רק להחליט באיזה צבע תהיה הזגוגית בעמדה של המזכירה. זה הרגע שבו את מבינה למה בחרו בהם לבנות את נמל המפרץ בחיפה ולהפעיל אותו. מהסינים אפשר אולי לחשוש, אבל כשרוצים שמשהו באמת יקרה – לוקחים אותם.
הכי מעניין
עוד כתבות בנושא
באחד הימים ביקרנו במפעל BYD בשנג'ן – מטרופולין ענק ומודרני שעד לפני 40 שנה היה כפר דייגים שכוח א־ל והיום הוא מייצג את פסגת הטכנולוגיה הסינית. BYD, מותג הרכב החשמלי הנמכר ביותר בישראל, מסוגל לייצר מכונית שלמה בכל 51 שניות. בעת שהותנו שם הוצג בפנינו מופע מרשים של יכולות: ג'יפ שמסוגל לשוט במים במשך חצי שעה, רכב מרוצים שיודע לקפוץ ולרקד על כל הגלגלים שלו כאילו הוא מסטול במסיבת טבע. הסינים מתים על הגאדג'טים האלה ואין ספק שזה מרשים, אבל אני העדפתי להתפעל מסיפור קטן שהמדריכה במרכז המבקרים סיפרה לנו כמעט מתחת לשפם. בקורונה, היא אמרה, המפעל הזה עבר בתוך ארבעה ימים מייצור מכוניות לייצור מסכות. במשך ארבעה ימים הם תכננו את הדגם, ותוך שבעה ימים כבר עמדו שם מכונות שייצרו אותו. והסיבה שזה אפשרי היא משום שבסין הארגונים מיישרים קו עם הממשלה. אם יש תוכנית למהלך מסוים, אין הרבה משוכות, הדבר קם ונהיה. וזהו בדיוק המקום שבו מתחילות השאלות הלא נוחות - מי משלם את המחיר על המהירות הזאת? מה הסעד שעומד לרשות האזרח שנאלץ להתפנות מביתו עקב סלילת קו רכבת למשל? האם הוא יקבל פיצוי הולם, או שיגידו לו שהעניינים הפרטיים שלו פחות חשובים מהאינטרס הלאומי? ובכל זאת, קשה שלא להתפעל מהיכולת של סין להוציא לפועל במהירות פרויקטים ארוכי טווח, וקשה להשתחרר מהתחושה שלפעמים העובדה שאפשר להתווכח על כל דבר במדינה דמוקרטית גורמת לה להיות עייפה ולא יעילה.
*
כל הארוחות בסין מתקיימות סביב שולחן עגול ומסודר בקפידה, עם מרכז שולחן שמסתובב רק בכיוון השעון, והן נפתחות במזיגת תה. זה הטקס, אבל השיחות האמיתיות מתחילות רק אחרי הכוס השלישית, כשהמארחים משתחררים קצת מהאיפוק המוחזק שלהם. באחת הארוחות עם בכיר מהנמל, כטוב ליבו בתה ואולי גם ביין, השקיט הנ"ל את השולחן והכריז בגאווה: "תרגישו חופשי לספר, מה חשבתם עלינו לפני שהגעתם?" רגע של דממה השתרר באוויר, ואז אחת משותפותיי למסע פתחה ואמרה: "אתה רוצה תשובה כנה? חשבנו שאתם דיקטטורה". הבכיר חייך במבוכה, אבל לא נבהל, ואחרי שהרמתי את הלסת שלי מהרצפה אזרתי גם אני אומץ והוספתי: "אתם רוצים לדעת מה אני מרגישה? אני רוצה שתדעו שמעולם לא אירחו אותנו יפה כמו שאתם אירחתם. אבל באותה נשימה חשוב לי לומר שאני כל הזמן חוששת שעוקבים אחריי. ברמה שאני מפחדת להתלבש בחדר. אתם צריכים לדעת שאנחנו, אנשי המערב, לא רגילים למצלמות האלה. לא רגילים לחדירה הזאת לפרטיות כי זה עושה לנו קונוטציות של האח הגדול. אנחנו לא יודעים איך להתייחס למדינה שיש בה WeChat במקום ווטסאפ, Alipay במקום Google Pay, שה־Ynet לא נגיש והמאקו לא עובד. אנחנו לא יודעים איך להתייחס למדינה שמנותקת מהעולם הדיגיטלי שלנו ובונה עולם דיגיטלי מקביל משלה. וברור לי שזה כי יש בינינו הבדלים תרבותיים, אבל אתם צריכים להבין קודם איך זה נראה בעיניים מערביות.
הבכיר, בתגובה, לא התבלבל וענה: "מה שאתם קוראים לו חדירה לפרטיות, אצלנו זה סדר וארגון. יש לנו פה מדינה של מיליארד אנשים לדאוג להם. התפיסה שלנו היא שהאינטרס הקולקטיבי קודם לאינטרס של היחיד, משום שאם הקולקטיב חזק אז המדינה חזקה ויותר אנשים מקבלים את מה שהם צריכים. אפשר לא להסכים עם התפיסה הזאת, אבל לפחות להבין אותה. המצלמות יוצרות תחושת ביטחון לאזרחים".
ואז קרה הדבר הכי מטריד: התחלתי להבין אותם. כשאחד החוקרים בקבוצה שאל בכיר נוסף בחברה למה הם לא גינו את טבח 7 באוקטובר באופן יותר נחרץ, התשובה שלו הייתה "אצלכם מה שחשוב אלו ההצהרות הפומביות. אנחנו לא מצהירים - אנחנו עושים. המשכנו להפעיל את הנמל, המשכנו לשלוח אליכם סחורות. למעט בזמן המלחמה עם איראן, המשכנו את הטיסות לישראל כל הזמן גם כשאחרים הפסיקו. הצהרות זה מה שחשוב? תתמקדו במעשים".
*
התור לאתר ההנצחה בנאנג'ינג התארך, ומשפחות עמדו בחוץ ונופפו לעצמן במאווררי כיס קטנים - מוצר הכרחי בימי הקיץ הסיניים הרותחים והלחים עד מוות, שגורמים לישראל להיראות כמו אתר נופש אלפיני. ניסיתי להבין איזה סוג של בילוי משפחתי זה לקחת את הילדים באמצע חופשת הקיץ למקום שמתאר את אחד הפרקים הכי אפלים בהיסטוריה האנושית. בישראל, נניח, יגיעו ליד ושם רק במסגרת לימודים או בליווי חינוכי מובנה. אבל זה חלק מהמורשת הסינית. הטבח בנאנג'ינג התרחש בדצמבר 1937 ונמשך שישה שבועות של אכזריות שיטתית. 300 אלף איש נרצחו בידי הצבא היפני - כל 12 שניות מת אדם. המצב התאפשר משום שסין הייתה קרועה במלחמת אזרחים והצבאות המפולגים לא הצליחו להתכנס להגנה כשהיפנים כבשו את העיר. המוזיאון עצמו לא חוסך מהמבקרים, כולל הילדים, את הזוועות המלאות. תמונות של אלימות מינית, סיפורים על תינוקות שמנסים לינוק מאמותיהם המתות בין ערמות גופות - הכול מוצג ללא סינון. זו הדרך הסינית להעביר את הזיכרון הלאומי: ללא פשרות, ללא ריכוך.
וכאן התחוור לי משהו על הסינים ועל הסדר שהם בנו לעצמם. הם למדו שכאוס פירושו מוות המוני, שחוסר ארגון פירושו טבח. הסינים פיתחו את מערכות הממשל שלהם מתוך טראומה קולקטיבית. הם ראו מה קורה כשאין מדינה חזקה, ועכשיו הם עושים הכול כדי שזה לא יחזור. אנחנו, מצידנו, למדנו מהשואה משהו אחר: שמשטרים חזקים מסוכנים. ולכן אנחנו בוחרים בחירות הפרט על פני יציבות. שתי טראומות, שני לקחים הפוכים.
*
אני רוצה לציין כאן את המובן מאליו. ברור לי שהסינים לקחו אותנו למה שהיה חשוב להם להראות. ברור לי שפסחנו על אזורים אחרים במדינה שאולי פחות רצו שניחשף אליהם. מצד שני, אני מאמינה שגם למשלחות שמבקרות בישראל לא מראים את דרום תל־אביב או את מרתפי השב"כ. ברור לי שכמו כל מדינה, ובוודאי מדינה שהיא בעלת אינטרסים כלכליים גלובליים - הסינים רוצים שנראה אותם על הצד הטוב ביותר. ועדיין, היו רגעים בטיול שגם הם לא יכלו לתכנן. כמו למשל המפגשים עם המוכרות בקניון שבו שוטטתי לבד, או בעל הפיצוצייה שאליה הגחתי בשעת לילה מאוחרת, או בעל הספא שהגיש לנו פירות ותה חם לפני המסאז' סתם כי בא לו לפנק.
במשך שבוע שלם לא הפסיק להתפוצץ לי בראש הקונטרסט המוחלט בין מה שאני מאמינה לבין מה שאני חווה. משום שהבעיה עם הביקור בסין היא שהוא מתקן לך דעות קדומות בכוח. הכול פשוט עובד. הנהג מגיע בזמן, השירות מעולה, אף אחד לא גונב, המלצר למד מלצרות, המעסה למדה עיסוי, הנהג למד נהגות. אין חלטורות ואין קיצורי דרך. בתוך ההתלבטות בין יעילות מול חירות, הסינים בחרו ביעילות, ובגדול זה עובד להם. יש סדר ברחובות. לפחות באזורים שבהם התהלכנו, גם באלו שבהם שוטטנו חופשי, את לא רואה נרקומנים זרוקים בצד המדרכה בתוך שכונה צדדית ומופקרים לגורלם כמו שרואים למשל בסן־פרנסיסקו. אבל כשחזרתי לישראל והתחלתי לחשוב על מה שראיתי, הגעתי למסקנה עצובה ששום דבר מזה לא יעבוד אצלנו. למה? כי אנחנו לא סינים. אנחנו עם שגדל על מחלוקת ועל הזכות לא להסכים. זה חלק מהזהות שלנו. אם נקים ועדה לתכנון תחבורה ציבורית, בתוך שבוע יהיו שלוש מחאות נגד הוועדה ועוד חודש של דיונים בכנסת בשאלה האם התוכנית חוקתית.
הסינים, לעומת זאת, מקבלים החלטה והולכים איתה. "במשך עשורים דבקנו באותה תוכנית", סיפר לנו אחד ממנהלי המוזיאון האורבני בשנגחאי שמציג את ההתפתחות המטאורית של העיר. גם כשהגיעו ממשלות אחרות, כולם כיבדו את תוכנית האב ופעלו לפיה. לכן הצלחנו להקים מערכת של רכבת תחתית עם 16 קווים בתוך 25 שנה". מה הדרך הנכונה לארגן מדינה של מיליארד איש? זוהי תהייה מתבקשת, וכשמול סין ניצבת הודו, שמחזיקה בשלטון דמוקרטי אבל נראית כל כך אחרת, השאלה הזו מתחדדת כפליים. האם יש מקרים שבהם אוטוקרטיה עדיפה על דמוקרטיה? זו כבר שאלה שמסוכן לשאול בחברה ליברלית, כי התשובה הנכונה אמורה להיות "לא. ברור שלא. אף פעם". ואולי גם לא צריכה להיות תשובה. כאשר מבקרים במדינה עם שיטת ממשל אחרת ומנטליות שונה מוטב להחליף את השיפוטיות בסקרנות. המשקפיים הסקרניים שבחרתי לעטות על עצמי במהלך הביקור חשפו אותי לכמה מוזרויות סיניות שאי אפשר לא לציין. למשל במהלך שיטוטי הערב בנאנג'ינג, כשהבחנתי בארבע סיניות עומדות מחוץ למסעדה בלבוש מסורתי ומכות על תוף במקצב אחיד, ברצינות של מי שמבצעות משימה לאומית חשובה. זה גרם לי לתהות איך הן עונות לשאלה "במה את עובדת". "מממ אני מכה על תוף במשך שש שעות ביום מחוץ למסעדת נודלס. זה מקצוע שדורש דיוק מילימטרי ועמידות פיזית יוצאת דופן". או המוכרות בקניון, שברגע שהן מזהות אישה מערבית משהו נדלק בהן והן מתחילות ללוות אותך כמו שומרות ראש בזמן שאת ממששת את הקולקציה. ואם לא היית עוצרת אותן בכוח, היו גם נכנסות אחריך לתא המדידה, צופות בך מתלבשת ומחזיקות לך את השקיות.
היה גם מוזר לגלות שרוב הנשים בסין יולדות בקיסרי כי לידה רגילה מפחידה אותן או כי הן לא רוצות שהגוף שלהן יינזק. המדריכה שלנו הייתה בהלם מוחלט לשמוע שילדתי ארבעה ילדים בלידה טבעית, וגם היחס שלהן ליום הולדת מעט שונה ממה שאנחנו מכירים - יש כאלה שחוגגות, אבל יש כאלה שזה כמעט יום אבל אצלן והן הולכות ליום בילוי עם אמא שלהן כדי לנחם אותה על הכאב שחוותה בלידה. אבל השיא הוא החיבה היתרה של הסינים לצילומי וידאו עצמיים. בכל פארק, בכל כיכר תמצאו נשים צעירות לבושות בשמלות סיניות צבעוניות, לוקחות את אותו הטייק של נסיכה עדינה מדלגת בקלילות ומנופפת בשמשייה תחת שיח בוגנוויליה, ככה בערך 50 פעם עד שיוצא להן בדיוק כמו שדמיינו.
בסופו של דבר הגעתי למסקנה שלא רציתי להגיע אליה: הסינים הם אנשים נעימים למדי, לפחות לזרים. זה לא אומר שאני מסכימה איתם או שהייתי רוצה לחיות תחת הממשל שלהם. זה לא אומר שאני מעלימה עין מהדיווחים המזעזעים על קצירת איברים ממתרגלי הפָאלוּן גּוֹנְג, למשל. זה אומר שאפשר וכדאי ללמוד מהם על תכנון ארוך טווח, על יעילות, על רצינות וחריצות. ואפילו שאני עדיין חושדת שבתוך השקע המתאם שקיבלתי מהם במתנה מתחבא איזה צ'יפ שממשיך לעקוב אחרי, אני מעדיפה לחשוב שזה פשוט היה רגע אנושי שבו הם דאגו בכל ליבם לאורחים שלהם. אבל גם אם לא - מקסימום יש איזה סיני שצופה בי נאבקת עם מכסה של צנצנת מלפפונים וחושב לעצמו שהוא לא מאמין שאלו האנשים שהמציאו את הטפטפות.
rachelm@makorrishon.co.il